על רוחניות, החיים ודברים מעניינים
Random header image... Refresh for more!

קטגוריות — מחשבות, תיאוריות ורעיונות

היחסים שלנו עם המיינד

המטרה העיקרית של התודעה שלנו או ליתר דיוק שלנו היא החוויה – אנו כאן בשביל לחוות. חוויות כגון אושר, אהבה, עצב וכו' הם הנס שמגדיר לנו, בני האדם את הייחודיות של החיים שלנו.

אנו לא יכולים לחוות את מלוא המציאות. אנו חווים חלקים מהמציאות ע"י מתן תשומת לב. תשומת הלב שלנו היא משאב מוגבל והיא ניתנת קודם כל לעניינים הקשורים בהישרדות שלנו.
לדוגמא – כשאנו תינוקות שרק לומדים ללכת – תשומת הלב הולכת קודם כל לניסיון וללמידה של פעולת ההליכה. לאחר מכן, כשכבר למדנו ללכת, הפעולה הופכת להיות אוטומטית ואנו לא צריכים לתת לה תשומת לב (ההליכה היא אוטומטית) .
האוטומציה הזו נעשית על ידי המיינד שכאמור – הוא הייצוג של הגוף במוח.
האוטומציה הזו משחררת את התודעה שלנו ואת תשומת הלב שלנו ואנו פנויים לחוות שוב.

המיינד כעובד

דמיינו לכם שהגוף שלנו והחיים שלנו זה כמו עסק. אנחנו, אם כך – "בעל העסק". מכיוון שיש הרבה עבודה – אנו צריכים לקחת עובדים כדי שאנו כבעלי העסק נתפנה לדברים החשובים באמת.
כאן נכנס המיינד כעובד ממש (אבל ממש) יעיל. ומכיוון שמדובר בעובד ממש יעיל, לאט לאט אנחנו נותנים לו יותר ויותר סמכויות:  נותנים לעובד לדבר עם לקוחות, לקחת לבד החלטות ניהוליות… אנו כל כך סומכים עליו שאחרי כמה זמן הוא כבר חותם על צ'קים בשמנו מבלי שהוא צריך להודיע לנו. וכך, לאט לאט הוא משתלט לנו על העסק.

מה זה משתלט לנו על העסק? נותן לנו הוראות! ואנחנו מצייתים!!! המיינד רוצה לאכול עכשיו? ברור! לישון עכשיו? בטח! סיגריה עכשיו? איפה פה השאלה בכלל…

הרגלנו את המיינד להזדהות כבעל העסק! ואנו מאמינים לו כי זה נוח לנו, כי הוא עובד ממש יעיל.

זיהוי המיינד

האמת היא שהמיינד הוא לא אנחנו. אנחנו זה לא המחשבות שלנו, ולא הצרכים שלנו וגם לא התשוקות שלנו. כל אלה שייכים לגוף. הם זוללי תשומת לב ואנרגיה ומונעים מאיתנו לחוות (אולי פרט לתסכול וסבל).

המחשבות הם רק הכלי באמצעותו המיינד מדבר ובנוסף גם תשוקות וסבל. שימו לב: אם אתם חושבים יותר מדי על משהו, אם אתם מרגישים תשוקה חזקה למשהו או אתם מרגישים סבל מעצם המחשבה שלא תעשו או תקבלו את מה שאתם חושבים עליו – זה המיינד. שימו לב – זה מתחיל בתור המלצה (מחשבה: "אולי נעשן סיגריה?") אם אתם מסרבים או מנסים לדחות זה הופך לסוג של פקודה (מחשבה יותר קולנית: "אני צריך סיגריה עכשיו") ואם לא הסכמתם זה הופך לסבל (תחושות לא נעימות בגוף מלוות במחשבות ובפשרות ביניכם ובין המיינד)

הגיע הזמן להעמיד את המיינד במקום: אתם מתעצבנים על מישהו? זה המיינד שממליץ לכם להתעצבן ומספר לכם סיפור על איך המצב היה צריך להיות.  העובד ממליץ לכם על דרך פעולה. אבל האם אתם באמת רוצים להתעצבן???
אמרו לעובד שלכם: "תודה על הדעה – אתה משוחרר עכשיו".
כמובן שהמיינד לא רגיל שקוראים עליו תיגר והוא יעשה הרבה רעש בהתחלה (הרבה מחשבות) אבל אתם כבר החלטתם. בפעמים הבאות הוא  יעשה פחות ופחות רעש…

אל תתנו לעובד להזזדהות בשמכם יותר. הבהירו למיינד שלכם מי הבוס.

אוגוסט 26, 2011   4 תגובות

מהו חסד?

פוסט זה ינסה להגדיר את המשמעות של המושג "חסד" ומה עומד מאחוריו.

חסד הוא ה"ליטופים" או ה"צ'ופרים" שאנו מקבלים כתוצאה מאהבת היקום (או אלוהים – כרצונכם).
חסד יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה אופנים. דוגמאות:

  • הרגשה ממש טובה ללא הסבר
  • אושר לא מוסבר או תחושת אהבה לא מוסברת
  • הבנות פתאומיות של מצבים בחיים
  • מתנות מהיקום כמו זכייה בפרס למשל

 

רוב האנשים לא שמים לב לחסד שנעשה איתם ולכן לא יכולים לראות שמדובר בחסד.

הסבר פשוט – מהו חסד?

הדרך הטובה ביותר להסביר את זה עלתה בי היום בבוקר כשהתבוננתי בחיים של הכלבה שלנו:

הכלבה מקבלת מאיתנו המון אהבה. ממש כמו בת בית אמיתית.
אנו קונים לה דרך קבע חטיפים טעימים (היא מקבלת 3 ליום), אוכל איכותי, צעצועים ובנוסף  היא ישנה איתנו במיטה (מדובר במיטה נוחה ביותר).

הכלבה אומנם מאד מתענגת על האוכל, החטיפים והשינה.
יחד עם זאת היא לא יכולה להעריך שאוהבים אותה, וגם לא יכולה להעריך את החטיפים, האוכל או השינה.
היא לא יכולה לדמיין את עצמה חיה חיים אחרים ולא מבינה שהתמזל מזלה לחיות עם בעלים שמאד אוהבים אותה – זה נראה לה מובן מאליו.

אנחנו אוהבים אותה בזכות מה שהיא ובזכות מי שהיא – היא לא צריכה לעשות כלום חוץ מלהיות עצמה – ככה היא הכי חמודה בעולם וככה היא מקבלת פרצי אהבה מתמשכים מאיתנו.

מתי לא נעים לה? באחד משני מצבים:

  1. היא עושה משהו שלא בריא לה כמו לאכול משהו מהרחוב או מהכביש ואז אנו צועקים עליה או שאם לא תפסנו אותה היא נהיית חולה ואז בנוסף היא גם עוברת פגישה לא נעימה עם הווטרינר
  2. אם היא מזהמת את הבית כגון לעשות צרכים בבית – אז אנחנו כועסים עליה והיא לא מקבלת חטיף למשך כל אותו היום.

ועכשיו לאנלוגיה:

לעיתים אנו מקבלים מתנות מהחיים: מציאת עבודה טובה, מציאת זוגיות טובה, הבנות פתאומיות שמאירות לנו חלק בחיים שלנו, או אפילו תחושת אהבה ואושר שעוטפים אותנו ללא הסבר לוגי.
כל אלה שקולים לאהבה, הליטופים, הנשיקות והחטיפים שהכלבה מקבלת.

מתי אנו מקבלים חסד?

כדי לקבל חסד אנו רק צריכים להיות עצמנו – מה שיצר אותנו אוהב את היצירה שלו כמו שהיא.
לעתים אנחנו לא מקבלים את עצמנו או מנסים לחקות אנשים אחרים – עקב אי קבלה של עצמנו.
כשאנחנו לא מקבלים משהו בנו אנו עוצרים אותו – זה בדיוק המבנה של מחסומים רגשיים ופסיכולוגיים.
זה בדיוק המקרה שאנו מפסיקים לקבל חסד כי אנחנו משנים את עצמנו מהמבנה המושלם שקיבלנו.
אם הכלבה הייתה חושבת שחזיר זו חיה יפה יותר והיתה מתחילה להסריח ולעשות קולות של חזיר – זה היה פחות נעים לנו והיא לא הייתה מקבלת ליטופים או חטיפים.
כשאנחנו פשוט אנחנו – החסד קורה – אז קבלו את עצמכם כמו שאתם. אתם יפים מאד ככה.

מתי קורים לנו דברים לא נעימים?

בדיוק כמו הדוגמא עם הכלבה:

  1. כשאנו עושים דברים שלא בריאים לנו – ואז אנו חולים כי אנחנו הולכים נגד הטבע שלנו ואנחנו צריכים להתנקות.
  2. כשאנחנו מזהמים את "הבית" שלנו. הבית שלנו יכול להיות 2 דברים: כדור הארץ והגוף שלנו.

אם אנחנו מזהמים את כדור הארץ אנו גורמים לתופעות של זיהום כגון וירוסים, זיהום סביבתי, שינויי אקלים והתפרצויות געשיות שונות.
אם אנחנו מזהמים את הגוף (הבית האמיתי שלנו)… טוב נו, את זה אין צורך להסביר.

פברואר 27, 2011   3 תגובות

כיצד להגיע לשיא שלנו (או: מדוע אלוהים חשוב?)

פוסט זה יסביר כיצד אדם יכול להגיע לשיא שלו  וידון בשאלות כגון מדוע כ"כ חשובה לאדם דמות האלוהים (יש לציין כי זהו אינו פוסט דתי – המטרה היחידה פה היא לדון על טבע האדם), מדוע בכל העולם קיימת ברית נישואין? מדוע העולם כיום נמצא בסכנת התפוררות של האנושות וכו'

הבעיה כיום

הבעיה כיום היא שכולם רוצים לשרת רק את עצמם. ה-"אני" הפך להיות המטרה העילאית.

זאת בדיוק הסיבה ש:

  • חיי החברה הפכו לוירטואלים
  • הכנסת אורחים קיימת רק בספרי המסורת
  • אחוז הגירושין גבוה ביותר
  • אנשים לא יוצאים מהבית
  • חלק גדול מהאנשים אתאיסטים

אם פעם אנשים היו רוצים לשרת משהו אחר, גדול ונעלה, כיום כל אחד רוצה לשרת רק את עצמו.

עכשיו בואו נתמקד רגע במשפט הבא: אני רוצה לשרת את עצמי

קיים פה פרדוקס – איך אני יכול לשרת את עצמי? או שאני המשרת או שאני זה שמשרתים אותו. מי הוא ה"עצמי" אותו אני רוצה לשרת? יש פה כפילות.

האמת היא שאין פה כפילות – אין שום "עצמי" שנפרד מה-"אני". זו אשליה של האגו ושל המיינד. ולכן מה שקורה בפועל הוא שאני למעשה משיג עוד ועוד דברים אך מכיוון שאני זה שהשיג אותם (אף אחד לא באמת נתן לי אותם בהפתעה) אני מתייחס אליהם כמובן מאליו ובסופו של דבר חי חיים מורכבים ורוב הזמן אני לא מאושר.

אושר מותנה בפשטות. זהו משהו בעל טבע פראי שפשוט קיים בטבע האדם ולכן אנו צריכים לשוב לפשטות.

כל עוד אדם משרת את עצמו הוא לא יגיע לשיא שלו. כדי להגיע לשיא שלנו – עלינו לשרת מטרה שגדולה יותר מאיתנו. רק משהו גדול מאיתנו יוציא מאיתנו את הנשגב. כלומר עלינו להתמסר למטרה ראויה.

התמסרות: כניעה של האני האישי (או האגו) לגורם שאנו מכירים בו כחזק או חשוב יותר מאתנו ועשיית רצונו.

דוגמה: אימא שמתמסרת לתינוק – היא נכנעת לגורם חשוב יותר ועושה מה שהוא רוצה.

קבוצות

לכל אורך ההיסטוריה אנשים חיפשו להם קבוצות להזדהות איתן. האדם הוא יצור חברתי וזה בטבע שלנו לחפש חברות שונות לחיות בתוכן.
לקבוצה יש תודעה חברתית. תודעה חברתית מורכבת מהתודעה של כל חברי הקבוצה אך מכיוון שכל אחד נותן משהו משלו – יוצא שהקבוצה יותר גדולה מכולם וכך לפעמים יוצא שקבוצה הולכת כנגד הרצון או האמת של אחד מחבריה. די ברור גם שקבוצה היא מן דרך להנציח את ה- "אני" שמזדהה עם אותה קבוצה – מן הסתם הקבוצה שהיא ה- "אמת שלי" תמשיך להתקיים גם אחרי שאמות.

קבוצה היא דרך להוציא מאיתנו יותר ממה שנדמה לנו שיש בנו. ומדוע?

ניקח רגע את הדת היהודית כדוגמא קלאסית. (למרות שכל דת תהיה דוגמא). שימו לב שהיהדות כקבוצה שורדת כבר אלפי שנים. ומדוע זה כך?

פה מגיעה נקודה חשובה ביותר למחשבה: רק כשאדם מתמסר אל משהו גדול ממנו הוא מצליח להגיע לשיאו. כשאני אומר "שיאו" אני מתכוון בכל האספקטים, הן מבחינת אינטלקט, הן מבחינת רגש, הן מבחינת הגוף והן מבחינה רוחנית.

במקרה של הדת היהודית – הדבר שגדול מהאדם עצמו זה אלוהים, הדת והחברה. עובדה זו גורמת לשילוש הזה לחיות עד היום.

נישואין

בעבר (בואו נגיד לפני 100 שנה) הנישואין היו מוסד. כלומר, זה היה גדול יותר מבני הזוג עצמם.
אנשים היו מתחתנים כדי להביא ילדים, מרחיבים את הקן המשפחתי וברית הנישואין הייתה מחזיקה את כל זה. לכן אחוז הגירושין היה נמוך עד אפסי.
מדוע זה כך?  ניחשתם נכון – כי זה היה גדול יותר מהאדם עצמו,
כלומר הנישואים היו ברית מוכרת ע"י הדת וע"י החברה כברית שגדולה יותר מהאינדיבידואל. לכן אנשים נמנעו מלהתגרש בכל מחיר.

צבא

מה גורם לחייל לרוץ 30 ק"מ עם אלונקה על הכתף בשיא החום? אם הוא היה עושה את אותו הדבר כאשר הוא בודד לגמרי – סיכוי גבוה שהוא לא היה מצליח.
העובדה שהוא חלק מהפלוגה או המחלקה של הצבא איתו הוא מזדהה ושמשרת את כל העם שלו – גורמת לו להתמסר ולהיות חלק במשהו גדול יותר ממנו ולכן להצליח במשימה שלא תבייש רצי מרתון מקצועיים.

מסקנה:

רוצים להגיע לשיא שלכם? הציבו לכם מטרה שגדולה מכם, הזדהו עם משהו גדול יותר, התמסרו למשהו בעל משמעות שגדולה יותר מעצמכם

רעיונות:

התנדבות, ילדים (הורות), מטרות משותפות לכם ולעוד אנשים (מטרה קבוצתית), דתות, אירגונים.

אם יש לכם רעיונות נוספים – אנא הגיבו כאן, אשמח לשמוע 🙂

נובמבר 25, 2010   1 תגובה

החיים כשיעור (או – חוק הקארמה) וכיצד להמנע מסבל מיותר

הרבה פעמים אנו שומעים ש- "החיים הם בית ספר". המשפט הזה תמיד מעלה הרהורים. תמיד יש תחושה שלא סתם אנחנו קיימים, שהחיים האלה הם רק חלק מתוכנית גדולה יותר ושכנראה חשוב מאד אילו החלטות ותוצאות נפיק מהחיים האלה.

אני לא מתכוון לדבר פה על מיסטיקה, גלגולי נשמות וגם לא על שכר ועונש בפני בית דין של מעלה.

תחת זאת אני מתכוון להראות לכם ניתוח אבסטרקטי של חוק חשוב בחיים שחוזר על עצמו ושהכרה והבנה של חוק זה יכולים לחסוך לכם הרבה זמן וסבל.

החיים בנויים בצורת שיעור בתוך שיעור בתוך שיעור… (וכן הלאה).  כל שיעור הוא כמו מבוך כזה שהדרך לצאת ממנו כרוכה בהבנת המבוך. אם לא הבנו את השיעור – אנו ממשיכים ללמוד אותו שוב ושוב עד להבנת המהות שלו.
ברגע שלמדנו את השיעור והבנו את מהותו – זה כמו לצאת מהמבוך – היישר אל מבוך גדול יותר שמקיף אותו.
כלומר – יצאנו מהשיעור ו"עלינו כיתה" במקום "להשאר כיתה" .

דוגמא: אני שחקן שחמט מצוין שמשחק פעם ראשונה בטורניר שחמט. כל פעם שאני מפסיד משחק אני מתעצבן. ככל שאני יותר עצבני אני פחות מרוכז. ככה אני מפסיד משחק אחרי משחק…
ככה טורניר אחרי טורניר… עד שאני מבין שהשיעור פה הוא איך לא להתעצבן.
לאחר שהבנתי והפנמתי את השיעור (ורוכש כלים להתמודדות עם העצבים) אני מתחיל לנצח בטורנירים.
דוגמא פשוטה אך אותו דבר יכול להיות עם עבריין שמוצא את עצמו כל פעם בכלא מחדש.

לפעמים הבנו שיעור מסוים ועברנו לשיעור הבא ואז, 20 שנה לאחר מכן אנו נוהגים בניגוד לשיעור זה ואז החיים מחזירים אותנו אחורה עד לרמה הזו. אין זה אומר שנצטרך לעבור הכל מהתחלה. כשנזכר מהו השיעור – נוכל לחזור לנקודה בה היינו. יחד עם זאת זוהי חווייה מתסכלת לחוות ריגרסיה שכזו.

"שיעור" או "מבוך" כזה שחוזר על עצמו עד שמבינים אותו – קרוי אצל אנשים רבים "קארמה" .

איך לא להכנס לקארמה

הדבר הכי חשוב בפוסט זה הינו הבנת הגורמים לקארמה, כלומר הגורמים העיקריים לכניסות לשיעורים כאלה.
הסיבה לכניסה לקארמה היא תגובה מתוך תשוקה או מתוך סלידה.

ועכשיו בעברית:

אנו נכנסים לשיעור כאשר אנו פועלים מתוך:

  • תשוקות כגון: תיאבון, מין, התמכרויות שונות, צורך חומרני מיותר.
  • סלידות כגון: כעס, פחד, לחץ, שנאה

דוגמא א'- פעולה מתוך תשוקה:
אני אדם נשוי עם ילדים. פגשתי בחורה יפהפיה שמביעה בי עניין. לאחר שנים רבות של נישואים היא מעוררת בי תשוקות שלא חוויתי שנים. היא מזמינה אותי לביתה, אני כמובן מתפתה. אישתי מגלה על כך בדרך כזו או אחרת. מתחילים ריבים מהם כולם סובלים כולל הילדים אך בעיקר אני. שנתיים לאחר מכן העניין שוכח ושוב אני פוגש בחורה יפהפיה – האם הבנתי את השיעור???
אם מלכתחילה הייתי מוותר על הסטוץ עם הבחורה, הייתי מרגיש החמצה אבל היו נמנעים חודשים רבים של סבל.

דוגמא ב' – פעולה מתוך כעס:
נהגתי בכביש – רכב חתך אותי בצורה מסוכנת וגרם לי לבלימת חירום. אני יוצא עצבני מהרכב וצועק לו שהוא נוהג ממש גרוע. הוא משיב שאם היו לי עיניים בראש הייתי שם לב אליו ושאני זה שלא יודע לנהוג. אני מתעצבן מהחוצפה שיש לו ומתקרב אליו – אומר לו שכדאי לו לסתום את הפה. הוא אומר לי שאני צריך לסתום. מתחילה מריבה. אנחנו תובעים אחד את השני. כשנה לאחר מכן אנחנו נמצאים בהליכי משפט כשהיחידים שמרוויחים מכל זה הם עורכי הדין של שני הצדדים.
אם הייתי פשוט עוקף אותו מלכתכילה מבלי לומר דבר, נכון שהייתי נשאר עצבני אבל אולי לחמש דקות. אחרי 5 דקות זה היה נגמר.
כך הייתי נמנע מלהכנס לקארמה של שנה שלמה וסבל רב.

סיכום:
כדי להמנע מלהכנס לקארמה – יש לשים לב שאנו לא פועלים מתוך תשוקות או מתוך סלידות.
איך עושים זאת? פשוט נמנעים מלהגיב מיד. לומדים להגיב כשעה אחרי הגירוי.
לתירגול המנעות מתגובות אוטומאטיות – מומלץ לתרגל או ללמוד טכניקות התבוננות שונות : מדיטציות, נשימות ושליטה עצמית הן כל מיני טכניקות שיכולות לעזור להמנע מתגובה מתוך כעס או תשוקה.

נובמבר 1, 2010   7 תגובות

חוק המאמץ המזערי – התאמה עצמית למציאות

לפני כמה שנים נסענו לראפטינג בקיבוץ הגושרים בצפון. עלינו 5 חבר'ה על סירת ראפטינג כשאנו מצוידים גם במשוטים כדי לחתור.

אני – שלמדתי והוסמכתי לפקד על סירת משוטים, הסברתי לחברה כיצד לחתור נכון ונתתי קצב שכולם יחתרו ביחד.
כמה חבר'ה שהיו אחרינו רק ישבו בסירה ומידי פעם נתנו כמה חתירות, בעיקר כדי לתקן כיוון.
להפתעתי הרבה, לאחר אולי קילומטר, שמתי לב שהם עדיין רק קצת מאחורינו, פחות מ- 50 מטר!
OK, חשבתי לעצמי, אולי אנחנו לא חותרים מספיק חזק, התחלנו איפוא לחתור במרץ.
מכיוון שהנהר זורם ומתפתל ובגלל החתירה המהירה, מצאנו את עצמינו נתקעים בגדות הנהר, או לחילופין, הכנסנו את הסירה לסיחרור. החתירה המהירה רק הרעה את המצב.

הבנתי שחתירה מהירה רק תוקעת אותנו וחתירה רגילה אינה עוזרת הרבה ולכן החלטתי להרפות.
ישבנו בסירה בכיף מבלי לחתור כלל אך מהר מאד נתקענו בגדת הנהר.
…לפתע הבנתי שכל מה שצריך, זה רק לתת מדי פעם חתירה קטנה כדי להשאר בתוך הזרם ומדי פעם תיקון קטן כדי לא להיתקע בגדות הנהר.

ואז הכתה בי התובנה שככה בדיוק זה בחיים:

  • הנהר נמשל לדרך שלנו – היא ארוכה, מתפתלת, ואין לנו מושג לאיפה היא תיקח אותנו אבל בטוח שהיא לוקחת אותנו לסוף.
  • החתירה היא האנרגיה שאנו משקיעים בלהשיג דברים.

חוק המאמץ המזערי:

  • אם נשקיע יותר מדי אנרגיה בלהשיג דברים או לשנות את המציאות – זה "יתקע" את החיים שלנו או "יכניס את החיים שלנו לסחרור" (כשדברים משתנים מהר מדי רגשית או מבחינת מצב עם אנשים).
  • אם לא נשקיע אנרגיה בכלל החיים שלנו "יתקעו" כלומר יהיו בקיפאון ולא נתקדם אל הדבר הבא.
  • אנחנו אף פעם לא יכולם לדעת מה יש אחרי העיקול הבא.
  • הזמן לוקח אותנו בדרך החיים שלנו עד הסוף.
  • כדי להספיק את המקסימום בחיים בלי שזה יפגע באנשים אחרים (תאונות עם סירות אחרות) ובלי שזה יקח מאתנו יותר מדי אנרגיה (סחרור והתהפכות של הסירה) וכמובן בלי להתקע, עלינו להשקיע מאמץ מזערי, כלומר רק "לתקן" את דרכנו ולהניח לחיים לקחת אותנו. המציאות חזקה יותר מכל רצון שלנו.

הנהר כמו החיים זורם עקב חוק טבע. הוא אינו מתאמץ כדי לנהוג כפי שהוא נוהג. לא סתם אומרים "עולם כמנהגו נוהג". הטבע "פשוט קיים", והמאמץ היחיד שקורה בטבע הוא "התאמה עצמית למציאות".

כמו הנהר והזמן, גם אנחנו קיימים עקב חוק טבע.
כל מאמץ יתר שאנו משקיעים בלהגן על העמדות שלנו, בלהיאחז במה שכבר יש לנו או בלהשיג הרבה דברים ומהר גוזלת את האנרגיה המוגבלת שיש לנו על חשבון האנרגיה שתשאר לנו בסוף.

ולכן כל שעלינו לעשות הוא להרפות (אבל לא לגמרי) להנות ממה שיש לחיים להציע ומדי פעם כשאנו מתקרבים לעיקול, כלומר לשינוי המגמה בחיים, זה הזמן להשקיע מאמץ מזערי של התאמה למציאות החדשה.

ספטמבר 24, 2010   6 תגובות

מחשבות, תודעה וזמן

מהי מחשבה? מחשבה היא כלי של המיינד להסביר, לנתח ולהבין את המצב.

לתודעה יש שני כלים: זיכרון ודימיון.
מחשבה מתחלקת לשתי קבוצות:  מחשבה על העבר (זיכרון) ומחשבה על העתיד או על דברים שמעולם לא קרו (דימיון).

לא ניתן לחשוב על ההווה. ברגע שחשבנו על זה – זה כבר לא הווה.
ולכן, מכיוון שהמיינד הינו תהליך שעובד באמצעות מחשבות, המיינד לא יכול להיות בהווה.

הדבר היחיד שקיים בהווה נקרא "מציאות" (כי זה מצוי עכשיו). ברגע שאתם חושבים על משהו – תשומת הלב שלכם כלפי המציאות פוחתת לטובת המחשבה ולכן תחוו פחות מהמציאות.
זה יכול להיות הכל: מישהו יכול לדבר מאחוריכם ולא תשמעו אותו, מישהו יכול ללכת מולכם ולא תראה אותו, ציפור יכולה לצייץ, פרח יכול להפיץ ריח.
בגלל המחשבות לא תראו אותם.

דוגמא טובה – זה כמו מסך טלוויזיה. נניח שאתם צופים בסרט. עכשיו יש כפתור כזה שמעמעם את התמונה, ומישהו מתחיל לעמעם אותה יותר ויותר. בסוף מה תראו?
מסך! עכשיו, זה לא שהמסך לא היה שם קודם, הוא היה, פשוט התמונות "הסתירו" אותו.

עמעמו את המחשבות ובסוף תראו את התודעה.

עמעום המחשבה מושג ע"י אימון בטכניקות מדיטציה שונות.  אם תנסו "להיות בשקט" תראו שתשובות על כל השאלות שלכם פשוט צצות. (מאיפה התשובות באות???)
יחד עם זאת, התוצאה של תרגול מדיטציה היא להצליח "לראות" את המיינד.
לאחר שהצלחתם להתבונן במיינד ולהבין אותו – עמעום המחשבות ייעשה קל שכן כבר לא תזדהו איתן.
המחשבות עוד שם, המיינד ממשיך לייצר מחשבות אבל כעת, לאחר שראיתם את המיינד במערומיו, כבר לא תזדהו איתן. כמו להיות בעין הסערה – מסביבכם יש סופה אך אתם מוגנים לחלוטין באמצע.

במצב כזה – אנו חווים את מקסימום המציאות שאנו יכולים: כאן ועכשיו…

ספטמבר 1, 2010   3 תגובות

התפתחות והיווצרות ה"אני" – חלק א'

בפוסט \ דיון זה אני מתכוון להבהיר את כל התפתחות ה"אני".

פסיכולוגים, פילוסופים והוגים רבים ניסו לעמוד על טיבו של ה"אני" הזה. פרויד קרא לזה "אגו", יונג סיווג את זה כארכיטיפ, בודהה ראה בזה סוג של שקר מחשבתי שלא קיים באמת ועוד רבים וטובים הגו ברעיון.
עובדה זו מביאה לכדי הרהור שבתור דבר שלא קיים, בהחלט מדברים עליו, הוגים בו ומתפלמסים בו המון. מצחיק, הה?

בפוסט הקודם דיברתי על מהו ה"אני" והמסקנה היתה שה"אני" הזה – זה כל מה שקורה בי ברגע נתון: זה יכול להיות מחשבות, זכרונות, דמיונות, חוויות או רגשות מכל הסוגים.
אבל איך זה נוצר? מה בדיוק גורם לנו לפתח אוטונומיות? איך מתפתח החלק בנו שיודע ש"אני זה אני" אפילו שיש מחשבות שונות מאד אחת מהשניה ורגשות שונים אחד מהשני. ולא פחות חשוב – מדוע? מהי הפונקציונאליות של ה"אני" הזה.

כשתינוק ברחם אימו אין אצלו עדיין "אני" וזאת מהסיבה הפשוטה שעוד אין צורך בדבר כזה: כל צרכיו מתממשים בדיוק באותו הרגע שהם קורים. אם הוא רעב – הוא מקבל את מזונו דרך חבל הטבור באותו הרגע.
למעשה הוא מתפקד כמו איבר נוסף בגוף של אימו. זו גם הסיבה שעוד אין "אני" – כי הוא זה עדיין לא הוא – הוא זה עדיין היא (האמא).

כאשר הוא נולד המציאות הזו משתנה – יש לו צרכים אבל הוא לא מקבל אותם באותו הרגע. חולף זמן מסוים מהרגע שהוא צריך דבר מה (כמו אוכל למשל) ועד שהוא מקבל אותו.
מאחר והוא לא מקבל את מה שהוא צריך באותו הרגע הגוף שלו מגיב ברפלקס מצוקה והוא בוכה. (לבכי יש צליל מציק ומטריד כי כך זה מתוכנן להיות – זה סוג של קריאה לפעולה) האמא שומעת את הבכי ומאכילה אותו.
כמה פעמים כאלה והתינוק מבין שכדי לקבל אוכל הוא צריך לבכות – כאן נוצר ה"אני":
התינוק מבין: יש עולם חיצוני ויש את הצרכים שלי . הצרכים שלי לא תמיד מתאימים לעולם – יש "אני" שיכול גם לעשות פעולות מסוימות כדי לגרום לעולם לספק לי את מבוקשי.

הבכי הוא למעשה הכלי הראשון של ה"אני" וכך מגן העדן בו היה לנו הכל כבר ברגע שרצינו ובו לא היה קיים "אני" אלא היינו חלק סימביוטי מהסביבה – אנו מגורשים אל מציאות בה בעל כורחנו אנו לומדים שאנו חלק נפרד מהסביבה ובה הבכי הוא הראשון מתוך רשימה ארוכה של כלים בהם נשתמש כדי לעצב את המציאות שלנו.

הכלי הראשון – בכי נועד לספק צרכים פיזיים כגון רעב וצמא.
צורך נוסף של ה"אני" הוא אהבה. האהבה של ההורים שאנו מקבלים מגיל קטן – הם הביטחון שאנו לא לבד בעולם ויש לנו על מי לסמוך ושידאג לצרכינו. התינוק לומד מגיל קטן שאם הוא מחקה את ההורים שלו שמחייכים אליו, החיוך שלהם מתרחב והוא מקבל אהבה. כך התינוק לומד את הכלי השני שלו: חיוך וצחוק.

כך למעשה ה"אני" שמתפתח לומד להבדיל בין טוב ורע ולהשתמש בכלים שלו כדי להמנע מרע ולהשיג טוב. כך מתפתח המיינד – הייצוג של הגוף במוח.

אוגוסט 12, 2010   2 תגובות

מהו ה"אני"

בפוסט זה אנסה לענות על שאלה מורכבת ביותר: מהו הדבר הזה שאנו מכנים "אני".
זו לא שאלה פשוטה כלל; האם אני זה הגוף שלי? המוח שלי?  ואולי זה הנשמה שלי?
כשאני אומר: אני רוצה כוס קפה – מי זה אותו "אני"? וכשאני אומר "אני עייף" האם זה אותו "אני" שרצה כוס קפה קודם לכם? והאם זה אותו "אני" שרוצה להצליח בחיים" או זה שרוצה ילדים?
עוד דוגמאות: כשאני כועס, מיהו אותו "אני" שכועס, האם זה אותו "אני" שמאוהב בבחורה היפהפיה שזה עתה יצאתי איתה לדייט?

השאלה המהותית פה: האם יש שם משהו אחד אמיתי שאתם יכולים לקרוא "אני"?

מובן שלא – זה כל הזמן משתנה. זה כאילו יש לנו כמה אישייות (איך אומרים אישיות ברבים?) – אבל רק בגלל שאנחנו בתוך גוף אחד אנחנו לומדים להגיד לעצמנו שאנחנו מישהו אחד- אני.

אז מה זה ה"אני" הזה?

אז ככה: "אני" זה מה שנמצא "בי" (בתוך גופי) באותו הרגע

הדבר שלו אנו קוראים "אני" זה כל מחשבה, חווייה, רגש, מצב תודעה או כל דבר שמשתקף או מיוצר או קורה בי ברגע נתון.
כלומר אם אני כועס – אז באותו הרגע אני זה הכעס (הכעס שלי)
אם אני מאוהב – באותו הרגע אני זה האהבה,
אם אני חושב – באותו הרגע אני זה המחשבות,
ואם אני מודע – באותו הרגע אני זה השתקפות הדברים אליהם אני מודע (פוסט על מודעות יפורסם בקרוב).

ניתן לראות שאין דבר אמיתי שניתן לקרוא לו אני.
האגו (או המיינד) שכל כך בטוח בעצמו – למעשה בטוח בפנטזיה. הוא חושב שהוא ה "אני" וזה נכון באותו הרגע אבל כשהוא מפסיק לחשוב את זה ועושה משהו אחר כגון להתעצבן, אז ה"אני" זה כבר משהו אחר – עצבים.
"אני" זה מילה שבאה לבטא את מה שקורה בתוך גוף מסוים באותו הרגע אבל זה אמור להיות אמצעי ולא מטרה.
עובדה זו נובעת מראייה שכל הזדהות עם איזשהו "אני" אבסולוטי והשגת דברים "בשבילי" בלבד – בסופו של דבר רק פותחת איזשהו תיאבון בלתי נגמר וגורמת בסופו של דבר לסבל.

לעומת זאת – כש"אני" פועל להשגת דברים כדי לשרת מטרות נעלות יותר (וזה כבר מושג סובייקטיבי לחלוטין) מובילה לתחושות טובות. שימו לב איך אתם מרגישים לאחר שנתתם מעצמכם, בין אם לנזקקים, למבקשים או למטרה טובה (בעיניכם).

פוסט זה אמור לפתוח דיון. אשמח אם תגיבו \ תשאלו \ תביעו דעה שתתרום לדיון ציבורי על שאלות מהותיות כאלה.

אוגוסט 5, 2010   3 תגובות

מהו הרצון

פוסט זה ינסה לענות על אחת מהשאלות הפילוסופיות הגדולות בכל הזמנים: מהו הרצון?

האם הרצון הוא סתם דחף עטוף במחשבות המסבירות אותו יפה?
האם כשאנו רוצים משהו זה למעשה רק "סיפור מחשבתי" שלנו המתאר דחף של הגוף?
ואולי בכלל זהו כוח מיסטי שקשור בנשמה? שהרי עוד בטרם ידענו לדבר או אפילו לחשוב היה קיים בנו הרצון לחיות? או שזה היה דחף? ומה ההבדל בין רצון ודחף?

ובכן הרצון הינו כוח שינוי למגמות טבעיות. למה הכוונה?
נניח שאבן מתגלגלת במורד ההר. המגמה שלה היא שכל עוד היא במורד ההר – היא תמשיך להתגלגל.
רק כוח חיצוני \ נפרד יוכל לעצור אותה או אולי אף להאיץ אותה או לגרום לה להתגלגל בכיוון ההפוך – במעלה ההר.

הרצון שלנו הוא הכוח בנו שבזכותו אנו יכולים לשנות מגמות וזאת על ידי מיקוד וכיוון תשומת הלב שלנו.

לדוגמא: אם אני מעשן, אני מכור לזה. המגמה שלי תהיה להמשיך לעשן. אם אתן לגוף חופש לנהוג כפי שהוא רוצה – הוא יבקש ממני להדליק סיגריה נוספת כעבור זמן מה. (מה שסביר גם להניח שיקרה). רק כוח נפרד או חיצוני יוכל לשנות מגמה זו. ככל שאני יותר מכור לסיגריות כך הכוח יצטרך להיות חזק יותר.
כוח זה יכול להיות חיצוני – כגון אנשים אחרים שמונעים ממני לעשן
כוח זה יכול להיות גם פנימי אך נפרד מהגוף – זהו הרצון.

אז אם אני מעשן וקיים בי רצון להפסיק לעשן, הרצון גורם לכיוון תשומת הלב שלי להפסקת העישון.

דוגמא טובה למגמות – ההרגלים שלנו.
המגמה הטבעית של הגוף היא לעשות את הדברים אליהם אנו רגילים: לישון על אותה מיטה, לחזור לאותו בית, לעבוד באותה העבודה וכו'
ע"מ לשנות כל אחד מההרגלים שלנו נצטרך את כוח הרצון ואיתו את מיקוד תשומת הלב שלנו לביצוע פעולה מודעת שונה ממהרגל.

כאן גם נכנס השוני בין רצון ודחף:
דחף הוא הצורך להמשיך במגמתיות, לעסוק בהרגלים או בצרכים (הרגל הופך להיות סוג של צורך). רעב, עישון (כשמכורים) או עיסוק בכל הרגל. הדחף הוא אוטומטי והוא ממש כוח האינרציה.
רצון הוא למעשה משיכה למשהו שנראה שהדרך להשיג אותו לא מתקדמת בקצב או בכיוון הנכון.

ההסבר הבא נובע מתוך התבוננות והגיון אבסטרקטי ואינו בא להתווכח עם שום תיאוריה או להפריך אף תיאוריה. אתם מוזמנים להגיב לפוסט זה ולפתח דיון על כך

יולי 25, 2010   14 תגובות

בראשית

בראשית הייתה קיימת רק תודעה. ללא מרחב וללא זמן. לא היה לזה גודל, לא היה לזה צבע ולא עבר שום זמן כך שהכל "קרה בבת אחת"

כפי שהוגדר בפוסט הקודם: הכול היה מיוצג בתודעה: כל מה שקרה, כל מה שקורה ברגע זה (אתם קוראים את הפוסט הזה) וכל האפשרויות של העתיד. הכל היה מיוצג.

לתודעה היה חסר משהו כדי שהיא תוכל להיות מושלמת.
הדבר שהיה חסר לתודעה זה חוויה: אם הכל קיים בתודעה, ניתן רק להיות מודע אליו, לא ניתן לחוות אותו. ("יש הבדל גדול בין לדעת את הדרך וללכת בדרך…")
ולכן התודעה הייתה צריכה ליצור חוויה.

השאלה הגדולה היא: איך תיצור התודעה משהו חדש אם כבר הכל קיים בה? איך משהו מושלם יכול להוסיף משהו אל עצמו? הרי זה כבר מושלם.
כמובן שזה בלתי אפשרי.

ולכן במקום להוסיף, התודעה פערה בעצמה חור (להחסיר במקום להוסיף, לא שהיו ברירות כלשהן). מעין "פצע".
החור הזה שנפער בתודעה הינו המפץ הגדול כפי שאנו מכירים אותו או יותר נכון "הקריעה הגדולה" והיווצרות החומר.

מכיוון שדברים שואפים לאיזון – הוואקום שואב אליו מה-"יש" ולכן אל תוך הוואקום הזה נשאבים חלקים מהתודעה, עוברים תהליך של חווייה ומתהווים מחדש במרכז ה"חור" (מרכז היקום) כישות נעלה שהיא מודעת גם ברמת הייצוג וגם ברמת החוויה.

אחרי הרבה זמן שהתודעה חוותה את עצמה כוואקום, ככוכבים, כמרחב וכזמן, נוצר מצב בו התודעה רוצה לחקור ולהבין טוב יותר את החוויה.
כך נוצרו בני האדם כחלק מהיקום שמנסה להבין את עצמו ושהחוויה הינה החלק המרכזי בחייו.

על תהליך החוויה הזה של בני האדם עוד נדון בהמשך…

כל הכתוב בפוסט זה הינו השערה פילוסופית של כותב הפוסט שנובעת מהתבוננות בחיים ובקיום – אשמח אם תעזרו לי לפתח זאת בתגובות או במייל.

יולי 7, 2010   2 תגובות