על רוחניות, החיים ודברים מעניינים
Random header image... Refresh for more!

קטגוריות — דיון

ראיון עם המורה הרוחני קאביו

איך הגעת להיות מורה רוחני?

לאחר ההתעוררות הרוחנית היתה תקופה בה לא דיברתי על זה עם אף אחד. חייתי את החיים הרגילים ודיברתי עם אנשים באופן רגיל, מבלי לשתף, לקרוא לזה בשם או לנסות לתאר את השינוי שחל.

בשלב מסויים הרגשתי שאם אמשיך לשמור את האמת הזו לעצמי, אז על המצבה שלי יהיה אפשר לכתוב "קאביו – היה מואר וקמצן", ולא מצא בעיני שאקבל את התואר השני מבין השניים. אז החלטתי להסכים לחלוק את האמת שאני רואה עם אנשים אחרים.

ראיתי שיש אנשים רבים מסביב שיש בהם כמיהה לחופש שעליו דיברו הבודהא וכל המורים הרוחניים מאז תקופתו, וראיתי גם אנשים רבים אף יותר, אלה שאינם מחפשים, השרויים בסבל והוא נראה להם ללא-מוצא. ראיתי שאם אחלוק את הדרך שלי ואת התגלית שבסופה, אוכל לעזור לשני סוגי האנשים – גם לאלה שלא התחילו עדיין לחפש, ולא יודעים עדיין שיש חופש מהסבל, וגם לאלה שכבר מחפשים אך אולי תועים בשבילים שונים, או שהמטרה לא ברורה להם או שהם חווים בילבול כזה או אחר.

מהי רוחניות?

רוחניות היא בסך הכל מילה, וכמו כל מילה יש לה משמעות אחרת עבור כל אדם שמשתמש בה. כשאני אומר "דרך רוחנית" אני מתכוון אל ההיענות לכמיהה העמוקה שיש בליבנו אל האמת. אל אמת שהיא מסתורין שאנחנו לא יודעים מהו, אבל אנו חשים בקיומו. זהו מסתורין שאי אפשר ממש לומר אותו במילים, אך הוא מאד קשור באהבה, חופש, פשטות ותום.

הדרך שאני קורא לה "רוחנית" היא הדרך שעושה אדם כשהוא נענה לכמיהה הזו. זו הדרך מעולם של אשליות המחשבה ואשליות הסבל אל עבר קיום באמת.

 

האם בידו של האדם היכולת להפוך את חייו לחוויה טובה או נעימה יותר? האם הוא יכול לבחור בכך, או שאין כלל יכולת בחירה?

הדרך האותנטית ביותר שאפשר ללכת בה, היא דרך האמת שאתה רואה כרגע. אם אדם, כמחפש, חווה שהוא הבוחר של חייו ושל דרכו, אז לדעתי להעמיד פנים שהוא אינו הבוחר יהיה בריחה ושקר. הדבר האותנטי והאמיץ בעיני לעשות, במצב הזה, הוא בהחלט לבחור. הוא לעשות בחירה טוטאלית ונחושה בדרך רוחנית שמובילה להארה. יקרא לזה האדם בכל שם שיקרא לו – הארה, חופש, 'העצמי האמיתי' או 'אלוהים', הבחירה ללכת בדרך הזו ולהגיע אל המטרה, היא בחירה שבעיני חייבת להיעשות.

בהמשכה של הדרך עניין קיומו של הבוחר מתחיל להתערער, כמו אמונות ותפיסות רבות נוספות, אבל אני מציע לא לקשור את העגלה לפני הסוסים, כלומר לא לדמיין ש'אין בוחר' לפני שאתה באמת רואה את זה.

בעצם אני אומר שקיים "בוחר" כהנחת עבודה. כהנחת עבודה נגזר עליך לעבוד עם מי שאתה כרגע. האדם הזה שהוא אתה, אפילו אם הוא אשליה, צריך להתקדם הלאה. הבוחר הזה, אפילו אם הוא אשליה, חייב לעשות את הבחירה להשתחרר. בצעד הבא בדרך, אם פתאום אתה מזהה שאינך הבוחר, אז הדברים משתנים. אז המחפש מגיע לשלב בדרך, שבו הוא מטיל ספק בעצם היותו הבוחר או המכוון של חייו, ולמעשה מטיל ספק בעצם קיומו כ"אינדיווידואל" נפרד, כפי שתפס זאת עד אותו יום. אז הדברים כבר משתנים. אך לא נוכל להתעלם מהעובדה – האדם הגיע להכרה ש'אין בוחר' משום שבתחילת הדרך עשה את הבחירה ללכת בדרך זו.

מדוע יותר ויותר אנשים מרגישים אבודים, ומרגישים צורך בשינוי כיוון בחיים?

בבסיס אנשים מרגישים אבודים, ותמיד הרגישו אבודים במהלך ההיסטוריה, בגלל התחושה העמוקה של ניתוק פנימי מהמהות האמיתית שלהם. התחושה הזו היא ממשית, כי המהות האמיתית הזו נחוותה באופן רוטט וחי, גם פיזית, בשנות הילדות שלנו, והיא זכורה לנו. לכן אנחנו זוכרים ויודעים שאנחנו מנותקים ממשהו גדול וחשוב. אנו יודעים שאנחנו גולים מביתנו האמיתי, וזוהי התחושה של היות-אבוד.

בכמה עשורים האחרונים תחושה זו מתעצמת, מכיוון שבעבר היו יותר אשליות חברתיות ודתיות שאפשרו לאדם להסוות מעצמו את תחושת היותו אבוד. מחשבות כמו "אני חלק מעם מסויים" או "אני שייך לדת מסויימת", אפשרו לאדם לסמם את עצמו, ולשכך את הכאב של היותו אבוד וגולה. בעשורים האחרונים המבנים החברתיים והדתיים האלה התפרקו במהירות רבה, משככי הכאבים נעלמו, ולכן התגבר הכאב, שהוא בעצם לא הבעיה עצמה, אלא הסימפטום. וכמו כל סימפטום הוא טוב לנו. הוא טוב כי הוא מזהיר אותנו שקיימת בנו מחלה, ושיש צורך להירפא ממנה.

מהו הסבל?

אין צורך שאסביר מהו סבל. כל אדם שליבו אינו אטום לחלוטין ועיניו אינן עיוורות לחלוטין, יודע טוב מאד מהו הסבל.

ובכל זאת, מה ההבדל בין כאב לסבל?

כאב הוא תגובה טבעית של הגוף, ובמידה מסויימת גם של המיינד, לחיים הפיזיים. לעומת זאת, סבל הוא כל סיפור מתמשך, מציק, מטריד, מפחיד, מכעיס או מעציב, שמתקיים לאורך זמן במחשבה, ויוצר קיום שמלא באותו פחד, כעס, טרדה, עצב או לחץ.

מהו אם כך המקור לסבל?

הסבל קיים כל עוד אנחנו חיים לאור מחשבתנו. כל עוד תשומת הלב שלנו ממוקדת במחשבות שלנו על עצמנו, על העולם ועל הקיום, אנחנו למעשה עיוורים למציאות העמוקה שלנו, שבה אין סבל כלל. האשליה שיוצרות המחשבות, שהיא סמיכה ורבת עוצמה, מסמאת את עיננו מלראות את המהות האמיתית שלנו שהיא מקור האהבה, החוכמה והבהירות, ושאין בה שום סבל.

כמורה רוחני, מה אתה מציע?

כמורה רוחני אני מציע שני דברים עיקריים:

 1. את השיתוף שלי, של החוויה שלי, לגבי סופה של הדרך הרוחנית. אני רוצה להדגיש באוזני האנשים, ובעיקר באוזני המחפשים הרוחניים, שלדרך הרוחנית יש סוף ברור, שדובר ותואר בעבר, ומשום מה, מסיבות שונות ומוזרות אנשים נוטים לשכוח אותו או לא להתייחס אליו. במצב זה אנשים הולכים בדרך שאין לה סוף, אל עבר "התפתחות רוחנית" במרכאות, שהיא סוג של שיפור עצמי, של שיכלול אינסופי, שלעולם אינו מגיע אל המטרה עצמה, שהיא ההארה.

2. אני מציע ליווי בדרך הרוחנית. זהו אינו ליווי במסגרת יחסי מורה-תלמיד (או guru-disciple) במובן המסורתי של המילה, אלא מתוך ראייה של התלמיד כמנהל החיפוש ויוצר הדרך, כאשר אני כמורה יכול לייעץ לו, לכוון אותו, ולהתריע בפניו בפני מלכודות או דרכים שגויות.

בנוסף, יש אנשים רבים שיש להם שאלה או שאלות שהם כמהים לתשובה עליהן, או שהם זקוקים לתשובה זו כדי לקבל השראה או אנרגיה ליציאה לדרך או להתקדמות בה. עבור אנשים אלה אני זמין גם דרך פגישות אישיות, אך גם באופן חופשי ובחינם דרך האתר שלי ובנוסף גם דרך הפורום באתר תפוז.

פברואר 5, 2012   1 תגובה

ראיונות עם מורים רוחניים – שאלות למורים רוחניים

שלום לכל הגולשים.

בזמן הקרוב יתפרסמו באתר ראיונות עם מורים רוחניים שונים.

זה הזמן עבורכם להעלות שאלות שחשוב לכם לשאול. זו ההזדמנות שלכם להעלות קושיות שתמיד עניין אתכם לדעת "מה מורה רוחני היה אומר על זה?"

רשמו בבקשה בתגובות את השאלות שלכם והם יעלו בראיונות הקרובים. אם יש לכם גם אנשים איתם הייתם רוצים לראות ראיון – זה ההזדמנות לכתוב את שמם בתגובות וננסה לארגן איתם ראיון בקרוב.

ינואר 16, 2012   3 תגובות

היחסים שלנו עם המיינד

המטרה העיקרית של התודעה שלנו או ליתר דיוק שלנו היא החוויה – אנו כאן בשביל לחוות. חוויות כגון אושר, אהבה, עצב וכו' הם הנס שמגדיר לנו, בני האדם את הייחודיות של החיים שלנו.

אנו לא יכולים לחוות את מלוא המציאות. אנו חווים חלקים מהמציאות ע"י מתן תשומת לב. תשומת הלב שלנו היא משאב מוגבל והיא ניתנת קודם כל לעניינים הקשורים בהישרדות שלנו.
לדוגמא – כשאנו תינוקות שרק לומדים ללכת – תשומת הלב הולכת קודם כל לניסיון וללמידה של פעולת ההליכה. לאחר מכן, כשכבר למדנו ללכת, הפעולה הופכת להיות אוטומטית ואנו לא צריכים לתת לה תשומת לב (ההליכה היא אוטומטית) .
האוטומציה הזו נעשית על ידי המיינד שכאמור – הוא הייצוג של הגוף במוח.
האוטומציה הזו משחררת את התודעה שלנו ואת תשומת הלב שלנו ואנו פנויים לחוות שוב.

המיינד כעובד

דמיינו לכם שהגוף שלנו והחיים שלנו זה כמו עסק. אנחנו, אם כך – "בעל העסק". מכיוון שיש הרבה עבודה – אנו צריכים לקחת עובדים כדי שאנו כבעלי העסק נתפנה לדברים החשובים באמת.
כאן נכנס המיינד כעובד ממש (אבל ממש) יעיל. ומכיוון שמדובר בעובד ממש יעיל, לאט לאט אנחנו נותנים לו יותר ויותר סמכויות:  נותנים לעובד לדבר עם לקוחות, לקחת לבד החלטות ניהוליות… אנו כל כך סומכים עליו שאחרי כמה זמן הוא כבר חותם על צ'קים בשמנו מבלי שהוא צריך להודיע לנו. וכך, לאט לאט הוא משתלט לנו על העסק.

מה זה משתלט לנו על העסק? נותן לנו הוראות! ואנחנו מצייתים!!! המיינד רוצה לאכול עכשיו? ברור! לישון עכשיו? בטח! סיגריה עכשיו? איפה פה השאלה בכלל…

הרגלנו את המיינד להזדהות כבעל העסק! ואנו מאמינים לו כי זה נוח לנו, כי הוא עובד ממש יעיל.

זיהוי המיינד

האמת היא שהמיינד הוא לא אנחנו. אנחנו זה לא המחשבות שלנו, ולא הצרכים שלנו וגם לא התשוקות שלנו. כל אלה שייכים לגוף. הם זוללי תשומת לב ואנרגיה ומונעים מאיתנו לחוות (אולי פרט לתסכול וסבל).

המחשבות הם רק הכלי באמצעותו המיינד מדבר ובנוסף גם תשוקות וסבל. שימו לב: אם אתם חושבים יותר מדי על משהו, אם אתם מרגישים תשוקה חזקה למשהו או אתם מרגישים סבל מעצם המחשבה שלא תעשו או תקבלו את מה שאתם חושבים עליו – זה המיינד. שימו לב – זה מתחיל בתור המלצה (מחשבה: "אולי נעשן סיגריה?") אם אתם מסרבים או מנסים לדחות זה הופך לסוג של פקודה (מחשבה יותר קולנית: "אני צריך סיגריה עכשיו") ואם לא הסכמתם זה הופך לסבל (תחושות לא נעימות בגוף מלוות במחשבות ובפשרות ביניכם ובין המיינד)

הגיע הזמן להעמיד את המיינד במקום: אתם מתעצבנים על מישהו? זה המיינד שממליץ לכם להתעצבן ומספר לכם סיפור על איך המצב היה צריך להיות.  העובד ממליץ לכם על דרך פעולה. אבל האם אתם באמת רוצים להתעצבן???
אמרו לעובד שלכם: "תודה על הדעה – אתה משוחרר עכשיו".
כמובן שהמיינד לא רגיל שקוראים עליו תיגר והוא יעשה הרבה רעש בהתחלה (הרבה מחשבות) אבל אתם כבר החלטתם. בפעמים הבאות הוא  יעשה פחות ופחות רעש…

אל תתנו לעובד להזזדהות בשמכם יותר. הבהירו למיינד שלכם מי הבוס.

אוגוסט 26, 2011   4 תגובות

מהו חסד?

פוסט זה ינסה להגדיר את המשמעות של המושג "חסד" ומה עומד מאחוריו.

חסד הוא ה"ליטופים" או ה"צ'ופרים" שאנו מקבלים כתוצאה מאהבת היקום (או אלוהים – כרצונכם).
חסד יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה אופנים. דוגמאות:

  • הרגשה ממש טובה ללא הסבר
  • אושר לא מוסבר או תחושת אהבה לא מוסברת
  • הבנות פתאומיות של מצבים בחיים
  • מתנות מהיקום כמו זכייה בפרס למשל

 

רוב האנשים לא שמים לב לחסד שנעשה איתם ולכן לא יכולים לראות שמדובר בחסד.

הסבר פשוט – מהו חסד?

הדרך הטובה ביותר להסביר את זה עלתה בי היום בבוקר כשהתבוננתי בחיים של הכלבה שלנו:

הכלבה מקבלת מאיתנו המון אהבה. ממש כמו בת בית אמיתית.
אנו קונים לה דרך קבע חטיפים טעימים (היא מקבלת 3 ליום), אוכל איכותי, צעצועים ובנוסף  היא ישנה איתנו במיטה (מדובר במיטה נוחה ביותר).

הכלבה אומנם מאד מתענגת על האוכל, החטיפים והשינה.
יחד עם זאת היא לא יכולה להעריך שאוהבים אותה, וגם לא יכולה להעריך את החטיפים, האוכל או השינה.
היא לא יכולה לדמיין את עצמה חיה חיים אחרים ולא מבינה שהתמזל מזלה לחיות עם בעלים שמאד אוהבים אותה – זה נראה לה מובן מאליו.

אנחנו אוהבים אותה בזכות מה שהיא ובזכות מי שהיא – היא לא צריכה לעשות כלום חוץ מלהיות עצמה – ככה היא הכי חמודה בעולם וככה היא מקבלת פרצי אהבה מתמשכים מאיתנו.

מתי לא נעים לה? באחד משני מצבים:

  1. היא עושה משהו שלא בריא לה כמו לאכול משהו מהרחוב או מהכביש ואז אנו צועקים עליה או שאם לא תפסנו אותה היא נהיית חולה ואז בנוסף היא גם עוברת פגישה לא נעימה עם הווטרינר
  2. אם היא מזהמת את הבית כגון לעשות צרכים בבית – אז אנחנו כועסים עליה והיא לא מקבלת חטיף למשך כל אותו היום.

ועכשיו לאנלוגיה:

לעיתים אנו מקבלים מתנות מהחיים: מציאת עבודה טובה, מציאת זוגיות טובה, הבנות פתאומיות שמאירות לנו חלק בחיים שלנו, או אפילו תחושת אהבה ואושר שעוטפים אותנו ללא הסבר לוגי.
כל אלה שקולים לאהבה, הליטופים, הנשיקות והחטיפים שהכלבה מקבלת.

מתי אנו מקבלים חסד?

כדי לקבל חסד אנו רק צריכים להיות עצמנו – מה שיצר אותנו אוהב את היצירה שלו כמו שהיא.
לעתים אנחנו לא מקבלים את עצמנו או מנסים לחקות אנשים אחרים – עקב אי קבלה של עצמנו.
כשאנחנו לא מקבלים משהו בנו אנו עוצרים אותו – זה בדיוק המבנה של מחסומים רגשיים ופסיכולוגיים.
זה בדיוק המקרה שאנו מפסיקים לקבל חסד כי אנחנו משנים את עצמנו מהמבנה המושלם שקיבלנו.
אם הכלבה הייתה חושבת שחזיר זו חיה יפה יותר והיתה מתחילה להסריח ולעשות קולות של חזיר – זה היה פחות נעים לנו והיא לא הייתה מקבלת ליטופים או חטיפים.
כשאנחנו פשוט אנחנו – החסד קורה – אז קבלו את עצמכם כמו שאתם. אתם יפים מאד ככה.

מתי קורים לנו דברים לא נעימים?

בדיוק כמו הדוגמא עם הכלבה:

  1. כשאנו עושים דברים שלא בריאים לנו – ואז אנו חולים כי אנחנו הולכים נגד הטבע שלנו ואנחנו צריכים להתנקות.
  2. כשאנחנו מזהמים את "הבית" שלנו. הבית שלנו יכול להיות 2 דברים: כדור הארץ והגוף שלנו.

אם אנחנו מזהמים את כדור הארץ אנו גורמים לתופעות של זיהום כגון וירוסים, זיהום סביבתי, שינויי אקלים והתפרצויות געשיות שונות.
אם אנחנו מזהמים את הגוף (הבית האמיתי שלנו)… טוב נו, את זה אין צורך להסביר.

פברואר 27, 2011   3 תגובות

כיצד להגיע לשיא שלנו (או: מדוע אלוהים חשוב?)

פוסט זה יסביר כיצד אדם יכול להגיע לשיא שלו  וידון בשאלות כגון מדוע כ"כ חשובה לאדם דמות האלוהים (יש לציין כי זהו אינו פוסט דתי – המטרה היחידה פה היא לדון על טבע האדם), מדוע בכל העולם קיימת ברית נישואין? מדוע העולם כיום נמצא בסכנת התפוררות של האנושות וכו'

הבעיה כיום

הבעיה כיום היא שכולם רוצים לשרת רק את עצמם. ה-"אני" הפך להיות המטרה העילאית.

זאת בדיוק הסיבה ש:

  • חיי החברה הפכו לוירטואלים
  • הכנסת אורחים קיימת רק בספרי המסורת
  • אחוז הגירושין גבוה ביותר
  • אנשים לא יוצאים מהבית
  • חלק גדול מהאנשים אתאיסטים

אם פעם אנשים היו רוצים לשרת משהו אחר, גדול ונעלה, כיום כל אחד רוצה לשרת רק את עצמו.

עכשיו בואו נתמקד רגע במשפט הבא: אני רוצה לשרת את עצמי

קיים פה פרדוקס – איך אני יכול לשרת את עצמי? או שאני המשרת או שאני זה שמשרתים אותו. מי הוא ה"עצמי" אותו אני רוצה לשרת? יש פה כפילות.

האמת היא שאין פה כפילות – אין שום "עצמי" שנפרד מה-"אני". זו אשליה של האגו ושל המיינד. ולכן מה שקורה בפועל הוא שאני למעשה משיג עוד ועוד דברים אך מכיוון שאני זה שהשיג אותם (אף אחד לא באמת נתן לי אותם בהפתעה) אני מתייחס אליהם כמובן מאליו ובסופו של דבר חי חיים מורכבים ורוב הזמן אני לא מאושר.

אושר מותנה בפשטות. זהו משהו בעל טבע פראי שפשוט קיים בטבע האדם ולכן אנו צריכים לשוב לפשטות.

כל עוד אדם משרת את עצמו הוא לא יגיע לשיא שלו. כדי להגיע לשיא שלנו – עלינו לשרת מטרה שגדולה יותר מאיתנו. רק משהו גדול מאיתנו יוציא מאיתנו את הנשגב. כלומר עלינו להתמסר למטרה ראויה.

התמסרות: כניעה של האני האישי (או האגו) לגורם שאנו מכירים בו כחזק או חשוב יותר מאתנו ועשיית רצונו.

דוגמה: אימא שמתמסרת לתינוק – היא נכנעת לגורם חשוב יותר ועושה מה שהוא רוצה.

קבוצות

לכל אורך ההיסטוריה אנשים חיפשו להם קבוצות להזדהות איתן. האדם הוא יצור חברתי וזה בטבע שלנו לחפש חברות שונות לחיות בתוכן.
לקבוצה יש תודעה חברתית. תודעה חברתית מורכבת מהתודעה של כל חברי הקבוצה אך מכיוון שכל אחד נותן משהו משלו – יוצא שהקבוצה יותר גדולה מכולם וכך לפעמים יוצא שקבוצה הולכת כנגד הרצון או האמת של אחד מחבריה. די ברור גם שקבוצה היא מן דרך להנציח את ה- "אני" שמזדהה עם אותה קבוצה – מן הסתם הקבוצה שהיא ה- "אמת שלי" תמשיך להתקיים גם אחרי שאמות.

קבוצה היא דרך להוציא מאיתנו יותר ממה שנדמה לנו שיש בנו. ומדוע?

ניקח רגע את הדת היהודית כדוגמא קלאסית. (למרות שכל דת תהיה דוגמא). שימו לב שהיהדות כקבוצה שורדת כבר אלפי שנים. ומדוע זה כך?

פה מגיעה נקודה חשובה ביותר למחשבה: רק כשאדם מתמסר אל משהו גדול ממנו הוא מצליח להגיע לשיאו. כשאני אומר "שיאו" אני מתכוון בכל האספקטים, הן מבחינת אינטלקט, הן מבחינת רגש, הן מבחינת הגוף והן מבחינה רוחנית.

במקרה של הדת היהודית – הדבר שגדול מהאדם עצמו זה אלוהים, הדת והחברה. עובדה זו גורמת לשילוש הזה לחיות עד היום.

נישואין

בעבר (בואו נגיד לפני 100 שנה) הנישואין היו מוסד. כלומר, זה היה גדול יותר מבני הזוג עצמם.
אנשים היו מתחתנים כדי להביא ילדים, מרחיבים את הקן המשפחתי וברית הנישואין הייתה מחזיקה את כל זה. לכן אחוז הגירושין היה נמוך עד אפסי.
מדוע זה כך?  ניחשתם נכון – כי זה היה גדול יותר מהאדם עצמו,
כלומר הנישואים היו ברית מוכרת ע"י הדת וע"י החברה כברית שגדולה יותר מהאינדיבידואל. לכן אנשים נמנעו מלהתגרש בכל מחיר.

צבא

מה גורם לחייל לרוץ 30 ק"מ עם אלונקה על הכתף בשיא החום? אם הוא היה עושה את אותו הדבר כאשר הוא בודד לגמרי – סיכוי גבוה שהוא לא היה מצליח.
העובדה שהוא חלק מהפלוגה או המחלקה של הצבא איתו הוא מזדהה ושמשרת את כל העם שלו – גורמת לו להתמסר ולהיות חלק במשהו גדול יותר ממנו ולכן להצליח במשימה שלא תבייש רצי מרתון מקצועיים.

מסקנה:

רוצים להגיע לשיא שלכם? הציבו לכם מטרה שגדולה מכם, הזדהו עם משהו גדול יותר, התמסרו למשהו בעל משמעות שגדולה יותר מעצמכם

רעיונות:

התנדבות, ילדים (הורות), מטרות משותפות לכם ולעוד אנשים (מטרה קבוצתית), דתות, אירגונים.

אם יש לכם רעיונות נוספים – אנא הגיבו כאן, אשמח לשמוע 🙂

נובמבר 25, 2010   1 תגובה

החיים כשיעור (או – חוק הקארמה) וכיצד להמנע מסבל מיותר

הרבה פעמים אנו שומעים ש- "החיים הם בית ספר". המשפט הזה תמיד מעלה הרהורים. תמיד יש תחושה שלא סתם אנחנו קיימים, שהחיים האלה הם רק חלק מתוכנית גדולה יותר ושכנראה חשוב מאד אילו החלטות ותוצאות נפיק מהחיים האלה.

אני לא מתכוון לדבר פה על מיסטיקה, גלגולי נשמות וגם לא על שכר ועונש בפני בית דין של מעלה.

תחת זאת אני מתכוון להראות לכם ניתוח אבסטרקטי של חוק חשוב בחיים שחוזר על עצמו ושהכרה והבנה של חוק זה יכולים לחסוך לכם הרבה זמן וסבל.

החיים בנויים בצורת שיעור בתוך שיעור בתוך שיעור… (וכן הלאה).  כל שיעור הוא כמו מבוך כזה שהדרך לצאת ממנו כרוכה בהבנת המבוך. אם לא הבנו את השיעור – אנו ממשיכים ללמוד אותו שוב ושוב עד להבנת המהות שלו.
ברגע שלמדנו את השיעור והבנו את מהותו – זה כמו לצאת מהמבוך – היישר אל מבוך גדול יותר שמקיף אותו.
כלומר – יצאנו מהשיעור ו"עלינו כיתה" במקום "להשאר כיתה" .

דוגמא: אני שחקן שחמט מצוין שמשחק פעם ראשונה בטורניר שחמט. כל פעם שאני מפסיד משחק אני מתעצבן. ככל שאני יותר עצבני אני פחות מרוכז. ככה אני מפסיד משחק אחרי משחק…
ככה טורניר אחרי טורניר… עד שאני מבין שהשיעור פה הוא איך לא להתעצבן.
לאחר שהבנתי והפנמתי את השיעור (ורוכש כלים להתמודדות עם העצבים) אני מתחיל לנצח בטורנירים.
דוגמא פשוטה אך אותו דבר יכול להיות עם עבריין שמוצא את עצמו כל פעם בכלא מחדש.

לפעמים הבנו שיעור מסוים ועברנו לשיעור הבא ואז, 20 שנה לאחר מכן אנו נוהגים בניגוד לשיעור זה ואז החיים מחזירים אותנו אחורה עד לרמה הזו. אין זה אומר שנצטרך לעבור הכל מהתחלה. כשנזכר מהו השיעור – נוכל לחזור לנקודה בה היינו. יחד עם זאת זוהי חווייה מתסכלת לחוות ריגרסיה שכזו.

"שיעור" או "מבוך" כזה שחוזר על עצמו עד שמבינים אותו – קרוי אצל אנשים רבים "קארמה" .

איך לא להכנס לקארמה

הדבר הכי חשוב בפוסט זה הינו הבנת הגורמים לקארמה, כלומר הגורמים העיקריים לכניסות לשיעורים כאלה.
הסיבה לכניסה לקארמה היא תגובה מתוך תשוקה או מתוך סלידה.

ועכשיו בעברית:

אנו נכנסים לשיעור כאשר אנו פועלים מתוך:

  • תשוקות כגון: תיאבון, מין, התמכרויות שונות, צורך חומרני מיותר.
  • סלידות כגון: כעס, פחד, לחץ, שנאה

דוגמא א'- פעולה מתוך תשוקה:
אני אדם נשוי עם ילדים. פגשתי בחורה יפהפיה שמביעה בי עניין. לאחר שנים רבות של נישואים היא מעוררת בי תשוקות שלא חוויתי שנים. היא מזמינה אותי לביתה, אני כמובן מתפתה. אישתי מגלה על כך בדרך כזו או אחרת. מתחילים ריבים מהם כולם סובלים כולל הילדים אך בעיקר אני. שנתיים לאחר מכן העניין שוכח ושוב אני פוגש בחורה יפהפיה – האם הבנתי את השיעור???
אם מלכתחילה הייתי מוותר על הסטוץ עם הבחורה, הייתי מרגיש החמצה אבל היו נמנעים חודשים רבים של סבל.

דוגמא ב' – פעולה מתוך כעס:
נהגתי בכביש – רכב חתך אותי בצורה מסוכנת וגרם לי לבלימת חירום. אני יוצא עצבני מהרכב וצועק לו שהוא נוהג ממש גרוע. הוא משיב שאם היו לי עיניים בראש הייתי שם לב אליו ושאני זה שלא יודע לנהוג. אני מתעצבן מהחוצפה שיש לו ומתקרב אליו – אומר לו שכדאי לו לסתום את הפה. הוא אומר לי שאני צריך לסתום. מתחילה מריבה. אנחנו תובעים אחד את השני. כשנה לאחר מכן אנחנו נמצאים בהליכי משפט כשהיחידים שמרוויחים מכל זה הם עורכי הדין של שני הצדדים.
אם הייתי פשוט עוקף אותו מלכתכילה מבלי לומר דבר, נכון שהייתי נשאר עצבני אבל אולי לחמש דקות. אחרי 5 דקות זה היה נגמר.
כך הייתי נמנע מלהכנס לקארמה של שנה שלמה וסבל רב.

סיכום:
כדי להמנע מלהכנס לקארמה – יש לשים לב שאנו לא פועלים מתוך תשוקות או מתוך סלידות.
איך עושים זאת? פשוט נמנעים מלהגיב מיד. לומדים להגיב כשעה אחרי הגירוי.
לתירגול המנעות מתגובות אוטומאטיות – מומלץ לתרגל או ללמוד טכניקות התבוננות שונות : מדיטציות, נשימות ושליטה עצמית הן כל מיני טכניקות שיכולות לעזור להמנע מתגובה מתוך כעס או תשוקה.

נובמבר 1, 2010   7 תגובות

מטרת רוחניות (או – איך עובד היקום)

אנשים יכולים לספר לכם סיפורים על רוחניות מכאן ועד פולינזיה הצרפתית. סיפורים על הארה, על תובנות, על התבודדות של שנים, על הסתגפות ועל כוחות על טבעיים.
הם יכולים לספר לכם שהבינו איך עובד היקום, איך בנוי העולם, ושהם יכולים לקרוא מחשבות.
גם אתם יכולים לספר לעצמכם סיפורים שהבנתם המון דברים ושאתם "במדרגה רוחנית גבוהה"

בסופו של דבר כל אלה הם סיפורים. מה שמשנה בסופו של דבר זה רק דבר אחד – תוצאות.

היקום עובד על תוצאות. הדבר היחיד שיוצר את המציאות זה תוצאות.
בהיקש לוגי אם כך – הדבר החשוב ביותר ביקום הוא יצירת תוצאה.

השאלה היא אם כן – מה התוצאה שהרוחניות יוצרת אצל אותם אנשים? ובכלל – מה מטרת רוחניות?

אני יכול לספר לכם שאצלי – מטרת הרוחניות היא הפסקת הסבל. זאת בכמה שלבים:

      1. הבנת הסבל
      2. הפסקת הסבל האישי
      3. הפסקת הסבל אצל אחרים (אלה שמעוניינים \ מחפשים \ מבקשים)
      4. הפסקת הסבל החברתי (זה החלום \ המשאלה הסופית)

תרגול הרוחניות הביא אותי להבנה והשלמה מוחלטת עם המציאות (כאן ועכשיו) ולהבנה של המיינד. כל זאת הביא אותי להבין מה מקורות הסבל: אי השלמה או ויכוחים עם המציאות והזדהות עם תאוות וסלידות.

תהליך של דרך חדשה הביא אותי להפסקת הסבל האישי – זוהי דרך ארוכה של הסרת שכבות של שנים. שכבות של התניות והרגלים אותם אני משחרר בזה אחר זה.

שיחות עם חברים ואתר עזרה רוחנית הם דרכי להפסקת הסבל אצל אחרים.

המטרה הנעלה היא הפסקת הסבל החברתי ויצירת גן עדן. יש לנו את הכוח ליצור גן עדן עלי אדמות אבל הישות החברתית שלנו עוד לא מפותחת דיה. גם החינוך אינו מאמן לרוחניות עדיין וכך אנשים עדיין לא מאמינים בעצמם וביכולתם ליצור גן עדן, אבל היו סמוכים ובטוחים שיש לנו את כל מה שאנו צריכים בשביל ליצור ולחיות בגן עדן.

ולכן – אני קורא לכם להשתתף במטרה שלי וליצור שרשרת של תוצאות שתביא ליצירת גן עדן.

ומכיוון שניסים לא קורים מאליהם (אנו צריכים ליצור אותם ע"י קבלת החלטות ולקיחת אחריות) – אני קורא לכם לקחת את הצעד הראשוני ולכתוב לי – איך יראה גן העדן שניצור.

אל תבינו לא נכון – ע"י זה שתצרו אותו בדמיונכם – אתם יוצרים אפשרות שזה יתקיים כי כל דבר מתחיל בדמיון ואז יוצא מן הכוח אל הפועל.

אני קורא לכם לכתוב איך יראה גן העדן כתגובה לפוסט זה או לכתוב על הקיר של עזרה רוחנית בפייסבוק

אוקטובר 6, 2010   19 תגובות

חוק המאמץ המזערי – התאמה עצמית למציאות

לפני כמה שנים נסענו לראפטינג בקיבוץ הגושרים בצפון. עלינו 5 חבר'ה על סירת ראפטינג כשאנו מצוידים גם במשוטים כדי לחתור.

אני – שלמדתי והוסמכתי לפקד על סירת משוטים, הסברתי לחברה כיצד לחתור נכון ונתתי קצב שכולם יחתרו ביחד.
כמה חבר'ה שהיו אחרינו רק ישבו בסירה ומידי פעם נתנו כמה חתירות, בעיקר כדי לתקן כיוון.
להפתעתי הרבה, לאחר אולי קילומטר, שמתי לב שהם עדיין רק קצת מאחורינו, פחות מ- 50 מטר!
OK, חשבתי לעצמי, אולי אנחנו לא חותרים מספיק חזק, התחלנו איפוא לחתור במרץ.
מכיוון שהנהר זורם ומתפתל ובגלל החתירה המהירה, מצאנו את עצמינו נתקעים בגדות הנהר, או לחילופין, הכנסנו את הסירה לסיחרור. החתירה המהירה רק הרעה את המצב.

הבנתי שחתירה מהירה רק תוקעת אותנו וחתירה רגילה אינה עוזרת הרבה ולכן החלטתי להרפות.
ישבנו בסירה בכיף מבלי לחתור כלל אך מהר מאד נתקענו בגדת הנהר.
…לפתע הבנתי שכל מה שצריך, זה רק לתת מדי פעם חתירה קטנה כדי להשאר בתוך הזרם ומדי פעם תיקון קטן כדי לא להיתקע בגדות הנהר.

ואז הכתה בי התובנה שככה בדיוק זה בחיים:

  • הנהר נמשל לדרך שלנו – היא ארוכה, מתפתלת, ואין לנו מושג לאיפה היא תיקח אותנו אבל בטוח שהיא לוקחת אותנו לסוף.
  • החתירה היא האנרגיה שאנו משקיעים בלהשיג דברים.

חוק המאמץ המזערי:

  • אם נשקיע יותר מדי אנרגיה בלהשיג דברים או לשנות את המציאות – זה "יתקע" את החיים שלנו או "יכניס את החיים שלנו לסחרור" (כשדברים משתנים מהר מדי רגשית או מבחינת מצב עם אנשים).
  • אם לא נשקיע אנרגיה בכלל החיים שלנו "יתקעו" כלומר יהיו בקיפאון ולא נתקדם אל הדבר הבא.
  • אנחנו אף פעם לא יכולם לדעת מה יש אחרי העיקול הבא.
  • הזמן לוקח אותנו בדרך החיים שלנו עד הסוף.
  • כדי להספיק את המקסימום בחיים בלי שזה יפגע באנשים אחרים (תאונות עם סירות אחרות) ובלי שזה יקח מאתנו יותר מדי אנרגיה (סחרור והתהפכות של הסירה) וכמובן בלי להתקע, עלינו להשקיע מאמץ מזערי, כלומר רק "לתקן" את דרכנו ולהניח לחיים לקחת אותנו. המציאות חזקה יותר מכל רצון שלנו.

הנהר כמו החיים זורם עקב חוק טבע. הוא אינו מתאמץ כדי לנהוג כפי שהוא נוהג. לא סתם אומרים "עולם כמנהגו נוהג". הטבע "פשוט קיים", והמאמץ היחיד שקורה בטבע הוא "התאמה עצמית למציאות".

כמו הנהר והזמן, גם אנחנו קיימים עקב חוק טבע.
כל מאמץ יתר שאנו משקיעים בלהגן על העמדות שלנו, בלהיאחז במה שכבר יש לנו או בלהשיג הרבה דברים ומהר גוזלת את האנרגיה המוגבלת שיש לנו על חשבון האנרגיה שתשאר לנו בסוף.

ולכן כל שעלינו לעשות הוא להרפות (אבל לא לגמרי) להנות ממה שיש לחיים להציע ומדי פעם כשאנו מתקרבים לעיקול, כלומר לשינוי המגמה בחיים, זה הזמן להשקיע מאמץ מזערי של התאמה למציאות החדשה.

ספטמבר 24, 2010   6 תגובות

מחשבות, תודעה וזמן

מהי מחשבה? מחשבה היא כלי של המיינד להסביר, לנתח ולהבין את המצב.

לתודעה יש שני כלים: זיכרון ודימיון.
מחשבה מתחלקת לשתי קבוצות:  מחשבה על העבר (זיכרון) ומחשבה על העתיד או על דברים שמעולם לא קרו (דימיון).

לא ניתן לחשוב על ההווה. ברגע שחשבנו על זה – זה כבר לא הווה.
ולכן, מכיוון שהמיינד הינו תהליך שעובד באמצעות מחשבות, המיינד לא יכול להיות בהווה.

הדבר היחיד שקיים בהווה נקרא "מציאות" (כי זה מצוי עכשיו). ברגע שאתם חושבים על משהו – תשומת הלב שלכם כלפי המציאות פוחתת לטובת המחשבה ולכן תחוו פחות מהמציאות.
זה יכול להיות הכל: מישהו יכול לדבר מאחוריכם ולא תשמעו אותו, מישהו יכול ללכת מולכם ולא תראה אותו, ציפור יכולה לצייץ, פרח יכול להפיץ ריח.
בגלל המחשבות לא תראו אותם.

דוגמא טובה – זה כמו מסך טלוויזיה. נניח שאתם צופים בסרט. עכשיו יש כפתור כזה שמעמעם את התמונה, ומישהו מתחיל לעמעם אותה יותר ויותר. בסוף מה תראו?
מסך! עכשיו, זה לא שהמסך לא היה שם קודם, הוא היה, פשוט התמונות "הסתירו" אותו.

עמעמו את המחשבות ובסוף תראו את התודעה.

עמעום המחשבה מושג ע"י אימון בטכניקות מדיטציה שונות.  אם תנסו "להיות בשקט" תראו שתשובות על כל השאלות שלכם פשוט צצות. (מאיפה התשובות באות???)
יחד עם זאת, התוצאה של תרגול מדיטציה היא להצליח "לראות" את המיינד.
לאחר שהצלחתם להתבונן במיינד ולהבין אותו – עמעום המחשבות ייעשה קל שכן כבר לא תזדהו איתן.
המחשבות עוד שם, המיינד ממשיך לייצר מחשבות אבל כעת, לאחר שראיתם את המיינד במערומיו, כבר לא תזדהו איתן. כמו להיות בעין הסערה – מסביבכם יש סופה אך אתם מוגנים לחלוטין באמצע.

במצב כזה – אנו חווים את מקסימום המציאות שאנו יכולים: כאן ועכשיו…

ספטמבר 1, 2010   3 תגובות

התפתחות והיווצרות ה"אני" – חלק א'

בפוסט \ דיון זה אני מתכוון להבהיר את כל התפתחות ה"אני".

פסיכולוגים, פילוסופים והוגים רבים ניסו לעמוד על טיבו של ה"אני" הזה. פרויד קרא לזה "אגו", יונג סיווג את זה כארכיטיפ, בודהה ראה בזה סוג של שקר מחשבתי שלא קיים באמת ועוד רבים וטובים הגו ברעיון.
עובדה זו מביאה לכדי הרהור שבתור דבר שלא קיים, בהחלט מדברים עליו, הוגים בו ומתפלמסים בו המון. מצחיק, הה?

בפוסט הקודם דיברתי על מהו ה"אני" והמסקנה היתה שה"אני" הזה – זה כל מה שקורה בי ברגע נתון: זה יכול להיות מחשבות, זכרונות, דמיונות, חוויות או רגשות מכל הסוגים.
אבל איך זה נוצר? מה בדיוק גורם לנו לפתח אוטונומיות? איך מתפתח החלק בנו שיודע ש"אני זה אני" אפילו שיש מחשבות שונות מאד אחת מהשניה ורגשות שונים אחד מהשני. ולא פחות חשוב – מדוע? מהי הפונקציונאליות של ה"אני" הזה.

כשתינוק ברחם אימו אין אצלו עדיין "אני" וזאת מהסיבה הפשוטה שעוד אין צורך בדבר כזה: כל צרכיו מתממשים בדיוק באותו הרגע שהם קורים. אם הוא רעב – הוא מקבל את מזונו דרך חבל הטבור באותו הרגע.
למעשה הוא מתפקד כמו איבר נוסף בגוף של אימו. זו גם הסיבה שעוד אין "אני" – כי הוא זה עדיין לא הוא – הוא זה עדיין היא (האמא).

כאשר הוא נולד המציאות הזו משתנה – יש לו צרכים אבל הוא לא מקבל אותם באותו הרגע. חולף זמן מסוים מהרגע שהוא צריך דבר מה (כמו אוכל למשל) ועד שהוא מקבל אותו.
מאחר והוא לא מקבל את מה שהוא צריך באותו הרגע הגוף שלו מגיב ברפלקס מצוקה והוא בוכה. (לבכי יש צליל מציק ומטריד כי כך זה מתוכנן להיות – זה סוג של קריאה לפעולה) האמא שומעת את הבכי ומאכילה אותו.
כמה פעמים כאלה והתינוק מבין שכדי לקבל אוכל הוא צריך לבכות – כאן נוצר ה"אני":
התינוק מבין: יש עולם חיצוני ויש את הצרכים שלי . הצרכים שלי לא תמיד מתאימים לעולם – יש "אני" שיכול גם לעשות פעולות מסוימות כדי לגרום לעולם לספק לי את מבוקשי.

הבכי הוא למעשה הכלי הראשון של ה"אני" וכך מגן העדן בו היה לנו הכל כבר ברגע שרצינו ובו לא היה קיים "אני" אלא היינו חלק סימביוטי מהסביבה – אנו מגורשים אל מציאות בה בעל כורחנו אנו לומדים שאנו חלק נפרד מהסביבה ובה הבכי הוא הראשון מתוך רשימה ארוכה של כלים בהם נשתמש כדי לעצב את המציאות שלנו.

הכלי הראשון – בכי נועד לספק צרכים פיזיים כגון רעב וצמא.
צורך נוסף של ה"אני" הוא אהבה. האהבה של ההורים שאנו מקבלים מגיל קטן – הם הביטחון שאנו לא לבד בעולם ויש לנו על מי לסמוך ושידאג לצרכינו. התינוק לומד מגיל קטן שאם הוא מחקה את ההורים שלו שמחייכים אליו, החיוך שלהם מתרחב והוא מקבל אהבה. כך התינוק לומד את הכלי השני שלו: חיוך וצחוק.

כך למעשה ה"אני" שמתפתח לומד להבדיל בין טוב ורע ולהשתמש בכלים שלו כדי להמנע מרע ולהשיג טוב. כך מתפתח המיינד – הייצוג של הגוף במוח.

אוגוסט 12, 2010   2 תגובות