על רוחניות, החיים ודברים מעניינים
Random header image... Refresh for more!

התפתחות והיווצרות ה"אני" – חלק א'

בפוסט \ דיון זה אני מתכוון להבהיר את כל התפתחות ה"אני".

פסיכולוגים, פילוסופים והוגים רבים ניסו לעמוד על טיבו של ה"אני" הזה. פרויד קרא לזה "אגו", יונג סיווג את זה כארכיטיפ, בודהה ראה בזה סוג של שקר מחשבתי שלא קיים באמת ועוד רבים וטובים הגו ברעיון.
עובדה זו מביאה לכדי הרהור שבתור דבר שלא קיים, בהחלט מדברים עליו, הוגים בו ומתפלמסים בו המון. מצחיק, הה?

בפוסט הקודם דיברתי על מהו ה"אני" והמסקנה היתה שה"אני" הזה – זה כל מה שקורה בי ברגע נתון: זה יכול להיות מחשבות, זכרונות, דמיונות, חוויות או רגשות מכל הסוגים.
אבל איך זה נוצר? מה בדיוק גורם לנו לפתח אוטונומיות? איך מתפתח החלק בנו שיודע ש"אני זה אני" אפילו שיש מחשבות שונות מאד אחת מהשניה ורגשות שונים אחד מהשני. ולא פחות חשוב – מדוע? מהי הפונקציונאליות של ה"אני" הזה.

כשתינוק ברחם אימו אין אצלו עדיין "אני" וזאת מהסיבה הפשוטה שעוד אין צורך בדבר כזה: כל צרכיו מתממשים בדיוק באותו הרגע שהם קורים. אם הוא רעב – הוא מקבל את מזונו דרך חבל הטבור באותו הרגע.
למעשה הוא מתפקד כמו איבר נוסף בגוף של אימו. זו גם הסיבה שעוד אין "אני" – כי הוא זה עדיין לא הוא – הוא זה עדיין היא (האמא).

כאשר הוא נולד המציאות הזו משתנה – יש לו צרכים אבל הוא לא מקבל אותם באותו הרגע. חולף זמן מסוים מהרגע שהוא צריך דבר מה (כמו אוכל למשל) ועד שהוא מקבל אותו.
מאחר והוא לא מקבל את מה שהוא צריך באותו הרגע הגוף שלו מגיב ברפלקס מצוקה והוא בוכה. (לבכי יש צליל מציק ומטריד כי כך זה מתוכנן להיות – זה סוג של קריאה לפעולה) האמא שומעת את הבכי ומאכילה אותו.
כמה פעמים כאלה והתינוק מבין שכדי לקבל אוכל הוא צריך לבכות – כאן נוצר ה"אני":
התינוק מבין: יש עולם חיצוני ויש את הצרכים שלי . הצרכים שלי לא תמיד מתאימים לעולם – יש "אני" שיכול גם לעשות פעולות מסוימות כדי לגרום לעולם לספק לי את מבוקשי.

הבכי הוא למעשה הכלי הראשון של ה"אני" וכך מגן העדן בו היה לנו הכל כבר ברגע שרצינו ובו לא היה קיים "אני" אלא היינו חלק סימביוטי מהסביבה – אנו מגורשים אל מציאות בה בעל כורחנו אנו לומדים שאנו חלק נפרד מהסביבה ובה הבכי הוא הראשון מתוך רשימה ארוכה של כלים בהם נשתמש כדי לעצב את המציאות שלנו.

הכלי הראשון – בכי נועד לספק צרכים פיזיים כגון רעב וצמא.
צורך נוסף של ה"אני" הוא אהבה. האהבה של ההורים שאנו מקבלים מגיל קטן – הם הביטחון שאנו לא לבד בעולם ויש לנו על מי לסמוך ושידאג לצרכינו. התינוק לומד מגיל קטן שאם הוא מחקה את ההורים שלו שמחייכים אליו, החיוך שלהם מתרחב והוא מקבל אהבה. כך התינוק לומד את הכלי השני שלו: חיוך וצחוק.

כך למעשה ה"אני" שמתפתח לומד להבדיל בין טוב ורע ולהשתמש בכלים שלו כדי להמנע מרע ולהשיג טוב. כך מתפתח המיינד – הייצוג של הגוף במוח.

2 תגובות

1 גיא בכר { 09.19.10 ב 18:40 }

אני אישית הכי מעדיף את הגישה של הבודהא, גישת ההארה שגורסת שכל המשמעות של הסבל בחיים שלנו, נגזרת ישירות מתוקף העובדה שאנו מזדהים עם העצמי הנפרד שלנו. זה שאנחנו חושבים שיש לנו אני שיכול לשלוט בעולם..
הרי – כולנו הוצנחנו פה – איננו באמת יודעים מה ולמה, איך ולאן.. ואז כל מה שנשאר לעשות מרוב פחד ובהלב, זה להיאחז בדבר היחידי שאנחנו יודעים בוודאות שקיים – ה"אני"

[Reply]

admin Reply:

הי גיא ותודה על התגובה המעניינת.
סה"כ מה שכתוב פה לא סותר את הגישה של הבודהה.
מה שאתה כותב פה רק מתאר את טיבו של ה"אני" (שנידון כבר בפוסט – מהו האני) והפוסט כאן מנסה לתאר איך זה מתפתח.
יחד עם זאת זה רק חלק א'. בחלק ב' אנסה לדבר יותר על גישות מעניינות כמו זה שתיארת כאן.

[Reply]

שלח תגובה