על רוחניות, החיים ודברים מעניינים
Random header image... Refresh for more!

מהו חסד?

פוסט זה ינסה להגדיר את המשמעות של המושג "חסד" ומה עומד מאחוריו.

חסד הוא ה"ליטופים" או ה"צ'ופרים" שאנו מקבלים כתוצאה מאהבת היקום (או אלוהים – כרצונכם).
חסד יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה אופנים. דוגמאות:

  • הרגשה ממש טובה ללא הסבר
  • אושר לא מוסבר או תחושת אהבה לא מוסברת
  • הבנות פתאומיות של מצבים בחיים
  • מתנות מהיקום כמו זכייה בפרס למשל

 

רוב האנשים לא שמים לב לחסד שנעשה איתם ולכן לא יכולים לראות שמדובר בחסד.

הסבר פשוט – מהו חסד?

הדרך הטובה ביותר להסביר את זה עלתה בי היום בבוקר כשהתבוננתי בחיים של הכלבה שלנו:

הכלבה מקבלת מאיתנו המון אהבה. ממש כמו בת בית אמיתית.
אנו קונים לה דרך קבע חטיפים טעימים (היא מקבלת 3 ליום), אוכל איכותי, צעצועים ובנוסף  היא ישנה איתנו במיטה (מדובר במיטה נוחה ביותר).

הכלבה אומנם מאד מתענגת על האוכל, החטיפים והשינה.
יחד עם זאת היא לא יכולה להעריך שאוהבים אותה, וגם לא יכולה להעריך את החטיפים, האוכל או השינה.
היא לא יכולה לדמיין את עצמה חיה חיים אחרים ולא מבינה שהתמזל מזלה לחיות עם בעלים שמאד אוהבים אותה – זה נראה לה מובן מאליו.

אנחנו אוהבים אותה בזכות מה שהיא ובזכות מי שהיא – היא לא צריכה לעשות כלום חוץ מלהיות עצמה – ככה היא הכי חמודה בעולם וככה היא מקבלת פרצי אהבה מתמשכים מאיתנו.

מתי לא נעים לה? באחד משני מצבים:

  1. היא עושה משהו שלא בריא לה כמו לאכול משהו מהרחוב או מהכביש ואז אנו צועקים עליה או שאם לא תפסנו אותה היא נהיית חולה ואז בנוסף היא גם עוברת פגישה לא נעימה עם הווטרינר
  2. אם היא מזהמת את הבית כגון לעשות צרכים בבית – אז אנחנו כועסים עליה והיא לא מקבלת חטיף למשך כל אותו היום.

ועכשיו לאנלוגיה:

לעיתים אנו מקבלים מתנות מהחיים: מציאת עבודה טובה, מציאת זוגיות טובה, הבנות פתאומיות שמאירות לנו חלק בחיים שלנו, או אפילו תחושת אהבה ואושר שעוטפים אותנו ללא הסבר לוגי.
כל אלה שקולים לאהבה, הליטופים, הנשיקות והחטיפים שהכלבה מקבלת.

מתי אנו מקבלים חסד?

כדי לקבל חסד אנו רק צריכים להיות עצמנו – מה שיצר אותנו אוהב את היצירה שלו כמו שהיא.
לעתים אנחנו לא מקבלים את עצמנו או מנסים לחקות אנשים אחרים – עקב אי קבלה של עצמנו.
כשאנחנו לא מקבלים משהו בנו אנו עוצרים אותו – זה בדיוק המבנה של מחסומים רגשיים ופסיכולוגיים.
זה בדיוק המקרה שאנו מפסיקים לקבל חסד כי אנחנו משנים את עצמנו מהמבנה המושלם שקיבלנו.
אם הכלבה הייתה חושבת שחזיר זו חיה יפה יותר והיתה מתחילה להסריח ולעשות קולות של חזיר – זה היה פחות נעים לנו והיא לא הייתה מקבלת ליטופים או חטיפים.
כשאנחנו פשוט אנחנו – החסד קורה – אז קבלו את עצמכם כמו שאתם. אתם יפים מאד ככה.

מתי קורים לנו דברים לא נעימים?

בדיוק כמו הדוגמא עם הכלבה:

  1. כשאנו עושים דברים שלא בריאים לנו – ואז אנו חולים כי אנחנו הולכים נגד הטבע שלנו ואנחנו צריכים להתנקות.
  2. כשאנחנו מזהמים את "הבית" שלנו. הבית שלנו יכול להיות 2 דברים: כדור הארץ והגוף שלנו.

אם אנחנו מזהמים את כדור הארץ אנו גורמים לתופעות של זיהום כגון וירוסים, זיהום סביבתי, שינויי אקלים והתפרצויות געשיות שונות.
אם אנחנו מזהמים את הגוף (הבית האמיתי שלנו)… טוב נו, את זה אין צורך להסביר.

פברואר 27, 2011   3 תגובות

התפתחות והיווצרות ה"אני" – חלק א'

בפוסט \ דיון זה אני מתכוון להבהיר את כל התפתחות ה"אני".

פסיכולוגים, פילוסופים והוגים רבים ניסו לעמוד על טיבו של ה"אני" הזה. פרויד קרא לזה "אגו", יונג סיווג את זה כארכיטיפ, בודהה ראה בזה סוג של שקר מחשבתי שלא קיים באמת ועוד רבים וטובים הגו ברעיון.
עובדה זו מביאה לכדי הרהור שבתור דבר שלא קיים, בהחלט מדברים עליו, הוגים בו ומתפלמסים בו המון. מצחיק, הה?

בפוסט הקודם דיברתי על מהו ה"אני" והמסקנה היתה שה"אני" הזה – זה כל מה שקורה בי ברגע נתון: זה יכול להיות מחשבות, זכרונות, דמיונות, חוויות או רגשות מכל הסוגים.
אבל איך זה נוצר? מה בדיוק גורם לנו לפתח אוטונומיות? איך מתפתח החלק בנו שיודע ש"אני זה אני" אפילו שיש מחשבות שונות מאד אחת מהשניה ורגשות שונים אחד מהשני. ולא פחות חשוב – מדוע? מהי הפונקציונאליות של ה"אני" הזה.

כשתינוק ברחם אימו אין אצלו עדיין "אני" וזאת מהסיבה הפשוטה שעוד אין צורך בדבר כזה: כל צרכיו מתממשים בדיוק באותו הרגע שהם קורים. אם הוא רעב – הוא מקבל את מזונו דרך חבל הטבור באותו הרגע.
למעשה הוא מתפקד כמו איבר נוסף בגוף של אימו. זו גם הסיבה שעוד אין "אני" – כי הוא זה עדיין לא הוא – הוא זה עדיין היא (האמא).

כאשר הוא נולד המציאות הזו משתנה – יש לו צרכים אבל הוא לא מקבל אותם באותו הרגע. חולף זמן מסוים מהרגע שהוא צריך דבר מה (כמו אוכל למשל) ועד שהוא מקבל אותו.
מאחר והוא לא מקבל את מה שהוא צריך באותו הרגע הגוף שלו מגיב ברפלקס מצוקה והוא בוכה. (לבכי יש צליל מציק ומטריד כי כך זה מתוכנן להיות – זה סוג של קריאה לפעולה) האמא שומעת את הבכי ומאכילה אותו.
כמה פעמים כאלה והתינוק מבין שכדי לקבל אוכל הוא צריך לבכות – כאן נוצר ה"אני":
התינוק מבין: יש עולם חיצוני ויש את הצרכים שלי . הצרכים שלי לא תמיד מתאימים לעולם – יש "אני" שיכול גם לעשות פעולות מסוימות כדי לגרום לעולם לספק לי את מבוקשי.

הבכי הוא למעשה הכלי הראשון של ה"אני" וכך מגן העדן בו היה לנו הכל כבר ברגע שרצינו ובו לא היה קיים "אני" אלא היינו חלק סימביוטי מהסביבה – אנו מגורשים אל מציאות בה בעל כורחנו אנו לומדים שאנו חלק נפרד מהסביבה ובה הבכי הוא הראשון מתוך רשימה ארוכה של כלים בהם נשתמש כדי לעצב את המציאות שלנו.

הכלי הראשון – בכי נועד לספק צרכים פיזיים כגון רעב וצמא.
צורך נוסף של ה"אני" הוא אהבה. האהבה של ההורים שאנו מקבלים מגיל קטן – הם הביטחון שאנו לא לבד בעולם ויש לנו על מי לסמוך ושידאג לצרכינו. התינוק לומד מגיל קטן שאם הוא מחקה את ההורים שלו שמחייכים אליו, החיוך שלהם מתרחב והוא מקבל אהבה. כך התינוק לומד את הכלי השני שלו: חיוך וצחוק.

כך למעשה ה"אני" שמתפתח לומד להבדיל בין טוב ורע ולהשתמש בכלים שלו כדי להמנע מרע ולהשיג טוב. כך מתפתח המיינד – הייצוג של הגוף במוח.

אוגוסט 12, 2010   2 תגובות

מהו הרצון

פוסט זה ינסה לענות על אחת מהשאלות הפילוסופיות הגדולות בכל הזמנים: מהו הרצון?

האם הרצון הוא סתם דחף עטוף במחשבות המסבירות אותו יפה?
האם כשאנו רוצים משהו זה למעשה רק "סיפור מחשבתי" שלנו המתאר דחף של הגוף?
ואולי בכלל זהו כוח מיסטי שקשור בנשמה? שהרי עוד בטרם ידענו לדבר או אפילו לחשוב היה קיים בנו הרצון לחיות? או שזה היה דחף? ומה ההבדל בין רצון ודחף?

ובכן הרצון הינו כוח שינוי למגמות טבעיות. למה הכוונה?
נניח שאבן מתגלגלת במורד ההר. המגמה שלה היא שכל עוד היא במורד ההר – היא תמשיך להתגלגל.
רק כוח חיצוני \ נפרד יוכל לעצור אותה או אולי אף להאיץ אותה או לגרום לה להתגלגל בכיוון ההפוך – במעלה ההר.

הרצון שלנו הוא הכוח בנו שבזכותו אנו יכולים לשנות מגמות וזאת על ידי מיקוד וכיוון תשומת הלב שלנו.

לדוגמא: אם אני מעשן, אני מכור לזה. המגמה שלי תהיה להמשיך לעשן. אם אתן לגוף חופש לנהוג כפי שהוא רוצה – הוא יבקש ממני להדליק סיגריה נוספת כעבור זמן מה. (מה שסביר גם להניח שיקרה). רק כוח נפרד או חיצוני יוכל לשנות מגמה זו. ככל שאני יותר מכור לסיגריות כך הכוח יצטרך להיות חזק יותר.
כוח זה יכול להיות חיצוני – כגון אנשים אחרים שמונעים ממני לעשן
כוח זה יכול להיות גם פנימי אך נפרד מהגוף – זהו הרצון.

אז אם אני מעשן וקיים בי רצון להפסיק לעשן, הרצון גורם לכיוון תשומת הלב שלי להפסקת העישון.

דוגמא טובה למגמות – ההרגלים שלנו.
המגמה הטבעית של הגוף היא לעשות את הדברים אליהם אנו רגילים: לישון על אותה מיטה, לחזור לאותו בית, לעבוד באותה העבודה וכו'
ע"מ לשנות כל אחד מההרגלים שלנו נצטרך את כוח הרצון ואיתו את מיקוד תשומת הלב שלנו לביצוע פעולה מודעת שונה ממהרגל.

כאן גם נכנס השוני בין רצון ודחף:
דחף הוא הצורך להמשיך במגמתיות, לעסוק בהרגלים או בצרכים (הרגל הופך להיות סוג של צורך). רעב, עישון (כשמכורים) או עיסוק בכל הרגל. הדחף הוא אוטומטי והוא ממש כוח האינרציה.
רצון הוא למעשה משיכה למשהו שנראה שהדרך להשיג אותו לא מתקדמת בקצב או בכיוון הנכון.

ההסבר הבא נובע מתוך התבוננות והגיון אבסטרקטי ואינו בא להתווכח עם שום תיאוריה או להפריך אף תיאוריה. אתם מוזמנים להגיב לפוסט זה ולפתח דיון על כך

יולי 25, 2010   14 תגובות

מהי תודעה ומהו ייצוג?

מהי תודעה? אם התודעה שלנו היא חלק עליון בנו ששולט על חלקים אחרים – האם יש חלק עליון יותר שמודע אלינו מבלי שאנו נהיה מודעים אליו?
בפוסט הבא ננסה להגדיר ולנתח את הדברים.

תודעה מורכבת מ:

  1. אוסף של ייצוגים.
  2. מודעות
  • ייצוג הוא שמירה או אחסנה של משהו פיזי כלשהו בצורה חסכונית
  • מודעות היא היכולת או האיפשור לגשת אל האובייקט המאוחסן.

דוגמא לייצוג: צילום או תמונה של מישהו – לא האדם האמיתי נמצא בתמונה אלא ייצוג שלו.
דוגמא לייצוג בתודעה: זיכרון – אנחנו יכולים להיזכר בטעם של תפוח, בריח שלו ובמגע שלו אבל אנחנו לא באמת אוכלים אותו… זה רק משהו שצף בתודעתנו

חלקי הגוף גם מיוצגים במוח, אחרת לא היינו יכולים להיות מודעים אליהם.
הייצוג של חלקי הגוף במוח נעשה באמצעות תאי עצב המובילים מאותו איבר עד המוח. (איזור מסויים דמוי פלח משולש מהאונה הקודקודית עד מרכז המוח ליתר דיוק)

תודעה הינה אוסף של ייצוגים והיכולת "לגשת" אליהם (להיות מודע אליהם)

אצל בני אדם אמנם האיברים מיוצגים במוח אבל עד גיל 4-6 חודשים עוד אין אפשרות לגשת אליהם.
לוקח זמן עד שהתינוק מפתח "אני" שיכול לשלוט על האיברים שלו.
ה"אני" הזה הוא הרשות שיכולה לחלק את תשומת הלב שלו בין הדברים השונים המיוצגים במוחו כלומר "לשים לב" או "להיות מודע" לייצוג כלשהו.

שני כלים עיקריים של התודעה האנושית שקיימים כפונקציה של גורם הזמן:
1. זכרון – מייצג את העבר ופונקציונלי בעיקר עבור למידה
2. דמיון –  מייצג את העתיד ופונקציונלי בעיקר עבור תכנון, יצירה ופתרון בעיות.

כמו שהיד שלנו קיימת פיזית. היא מיוצגת במוח. המוח יודע על קיומה של היד אבל היד לא יודעת על קיומו של המוח. האם גם אנחנו מיוצגים איפשהו? האם כמו היד יש חלק עליון יותר שמודע אלינו מבלי שאנו נהיה מודעים אליו? האם ניתן לשאול את השאלה הזו על כל היקום?

השערה פילוסופית: כל היקום נגרם כתוצאה מאקט של תודעה.

כל זאת בפוסט הבא

יולי 1, 2010   אין תגובות